פועה עלון, שליחת מועצת סנהדרינק בארצות-הברית, טוענת שעם כל הכבוד לאיי.פי.איי, הטרנד האמריקאי העכשווי הוא דווקא בירות סאוור. אל תחמיצו...
כצרכנית בירה בארצות-הברית הסוגיה הזו בהחלט מסקרנת אותי. נכון לעכשיו נראה לי שישנו לפחות סגנון אחד בולט במיוחד והוא בירת הסאוור, או "בירה חמוצה". צמד המילים הזה נשמע משונה, משום שההיגיון הסביר ימהר לפסוק שבירה חמוצה היא בעצם בירה מקולקלת, לא? ובכן, לגמרי לא ממש...
עד מחצית המאה ה-19, כל בירה שיוצרה היתה חמוצה, ברמה כזו או אחרת. בימים עברו היה הברומאסטר מתסיס את הבירה בחביות עץ, או אפילו במכלים פתוחים, שם הבקטריות ושמרי הפרא פועלים באין מפריע. תוצאת השתלטות החיידקים הללו על התסיסה היא בירה חמוצה ונושכת.

הבירה מתיישנת בין שנה לשלוש שנים (!) בחביות עץ. תהליך התסיסה ארוך ומורכב ומעורבים בו לא מעט שמרים ובקטריות. לא אלאה בפרטים, ומכל מקום בשורה התחתונה התוצאה היא בירה מיוחדת במינה, מורכבת ומעניינת שקשה מאוד לתארה במילים, אבל מהרגע שטעמתם אותה בפעם הראשונה תדעו תמיד לזהותה.
כיצד סגנון כזה, שמיוצר רק באזור מאוד ספציפי בעולם מגיע לארצות-הברית, אתם שואלים? ובכן, המבשלים האמריקאים מצאו דרך לייצר בירה בתסיסה ספונטנית במבשלות שלהם. הם משתמשים בשמרים ובבקטריות כפי שעושים בבלגיה, אם כי כמובן שלא מדובר בחיקוי גרידא, אלא בפרשנות מקומית חדשה לסגנון הבירה הוותיק.


אחת הדאגות הגדולות ביותר של כל מבשל בירה היא חשיפת התירוש לשמרי פרא ולבקטריות, מכיוון שהם דומיננטיים מאוד ועלולים לפגוע ולקלקל את הבירות ה"רגילות" שמייצרים במבשלה. בשל כך, ישנה הפרדה מוחלטת בין מערכי הייצור של הסגנונות השונים. לעתים אלו המכלים והצינורות שמופרדים, אולם אצל המהדרים מדובר במבנה אחר ממש.
כפי שזה נשמע, ללא ספק מדובר בכאב ראש לא קטן עבור המבשלים, עם זאת, נדמה שלפחות כרגע כאב הראש הזה לגמרי משתלם. האמריקאים, שכבר ראו כמעט הכל, מאמצים לחיקם את הטעם המיוחד הזה ומוקסמים מהבירות הללו שללא ספק מצליחות לאתגר הן את המבשלים והן את החך של שותי הבירה האמריקאים.