כבר די הרבה שנים שמלאכי מזור חולם שיהיה לו פאב מתחת לבית. בארץ זה עוד לא קרה לו, אבל בפראג דווקא כן...

תמיד רציתי פאב מתחת לבית. וכבר שכרתי אינספור דירות, וגרתי בעיירת רוגבי קשוחה בצפון-אנגליה כאשר הפאב המקומי היה במרחק 2 בלוקים בצעדי זיגזג, אבל אחד כזה... ממש, אבל ממש מתחת לבית, או יותר נכון בקומה שמתחת לכניסה של הבניין בו אני גר, עוד לא היה לי...

לרגע חשבתי לסרב בנימוס לשוט מהנוזל הירוק ההוא, אבל הפרצופים מסביב רמזו לי שכדאי לי לשכוח מזה. פאב 'פוקו לוקו' (צלם: מלאכי מזור) לרגע חשבתי לסרב בנימוס לשוט מהנוזל הירוק ההוא, אבל הפרצופים מסביב רמזו לי שכדאי לי לשכוח מזה. פאב 'פוקו לוקו' (צלם: מלאכי מזור)
כבר חשבתי לסרב לשוט מהנוזל ההוא, אבל הפרצופים מסביב רמזו לי שעדיף לשכוח מזה... (צלם: מלאכי מזור)

מחג הפסח האחרון רציתי לברוח, לנצל את החופש מהעבודה ולבלות במדינה זרה. לא מאוד רחוקה, אבל שתהא קצת זולה. איכשהו התכנון המקורי לנסוע לאירלנד עם חברים הפך למיני יורו טריפ שלי סולו, שמתחיל בפראג ועובר דרך שדה-התעופה של דנמרק אל ניוקאסל, אהובתי שבצפון-אנגליה, וממשיך בנסיעה חוצת הממלכה אל קנטרברי שנמצאת דרומית-מזרחית ללונדון וחזרה דרך שדה-התעופה הבולגרי. אכן, תזכורת לעצמי לפעמים הבאות: לא עוד קונקשנים באירופה!

רצה הגורל, או יותר נכון, רצו גם הוריי היקרים לנצל את יציאת עם ישראל את שערי נתב"ג , ואת ליל הסדר בילינו במשותף במלון יהודי בפראג. לעומת זאת, המזוודה שלי חשבה אחרת והחליטה להשאיר את החמץ שלה בארץ. שמעתי לא מעט על פראג, כמה זול? זו השמועה העיקרית. מודה באשמה: אני חובב תרבות, אך פחות מהצד האדריכלותי-אומנותי שבה. אני יותר מהצד ה"איפה שותים פה החבר'ה המקומיים?".

תייר מזדמן

פאבפאב
לני, חבר משכבר הימים וברמן וותיק בפאב ירושלמי מקומי, הכין אותי לקראת הביקור שלי בפראג, שכן הוא מכיר אותה טוב, בין היתר בזכות ורוניקה, חברתו הצ'כית. היא, אגב, הכינה לי דפים עם כל מה שצריך לדעת על ענייני תרבות ובילוי בעיר, בעוד שלני בעיקר הפליא לספר לי על הפאב המקומי שנמצא ממש, אבל ממש מתחת לבית של ורוניקה.

כשסיימנו, ההורים ואני, את הסדר כהלכתו, יצאתי עם ברכת הדרך חזרה לדירה של ורוניקה. בדרך נזכרתי במזוודה האבודה שלוותה בתחושת האי וודאות המבאסת, שכן, יש לי עוד 10 ימים לפני, המזוודה שטרם הגיעה ספק אם תגיע, וקיים חשש סביר שאאלץ להחליף בין הצד החיצוני לפנימי של חולצתי כל יומיים. טוב, נו, אני פה על תקן תייר, הצטדקתי ביני לבין עצמי, תוך שכנוע מסיבי שאולי לא ישימו לב.

מזג-האוויר אמנם היה כזה שהצריך מעיל, אבל אלו שמכירים אותי יודעים שיותר משכבה אחת מתחת לא ימצאו אצלי. וככה, עטוף במעיל ארוך וחמוש במגפיים ירדתי במדרגות הבניין אל עבר היעד הנכסף. זה נחמד שלשם שינוי לא צריך כתובת או מפה כדי להגיע ליעד. את ה"פוקו לוקו", שמימין לכניסת הבניין, קשה לפספס. דלתות עץ פתוחות לרווחה, מדרגות סטייל ירידה למקלט, עוד דלת זכוכית ועוד קצת מדרגות עץ ואתה שם.

אנדר קאבר

פאבפאב
היה שם מואר יחסית, או שבעצם לא כל-כך? באמת שכבר הספקתי לשכוח. ניגשתי אל הבר שמאחוריו ניצב ברמן, בערך בגילי עם כובע וזקן. על הבר ישבו חבר'ה שנראו מקומיים. ניגשתי בשקט יחסי, משום שהרגשתי בכל זאת זר, בעיקר משום שאינני דובר את השפה המקומית. ניסיתי להתנהג בטבעיות, או יותר נכון - באדישות, או עוד יותר נכון - בקור רוח. אחרי הכל, כך הסתבר לי בהמשך, לא הייתי השקט היחידי. חשבתי שאולי ככה זה פה.

"בירה בבקשה'', כמעט לחשתי אל הברמן שמיד ניגש למלאכה, ובירה זהובה עם ראש קצף בריא הונחה לפני. אמרו לי שזה פאב שמעשנים בו, ואכן הבחנתי בלא מעט חפיסות טבק על הבר, אבל משום מה גם העשן הצטרף כמו תפאורה טבעית לשקט שמסביב. כמו שבדרך-כלל קורה בפאבים מקומיים, השקט לבסוף נשבר כאשר הברמן החל לשאול לשלומי בשפה שאינני מבין, עד שקלט שאינני מקומי וחיוך רחב התפרש על פניו.

"ברוך הבא'', הוא זרק לכיווני וניגש בנחרצות אל שאר החבר'ה. תוך שניות השקט ששרר עד כה במקום הופר לחלוטין וענני עשן בכל מיני צבעים התפזרו להם בחלל האוויר. מארק, הברמן, ניגש אלי שוב להמשיך בשיחת עדכון פרטים, אבל לא לפני שהסביר לי בחצי חיוך את פשר השקט שקיבל את פני: "אה, פשוט חשבנו שאולי אתה שוטר סמוי...".

לזכור כדי לשכוח

פאבפאב
המינגלינג בפאב עשה את שלו. בין היתר הובהר לי שזהו פאב של אוהדי קבוצת הכדורגל המקומית "בוהמיינס" -הקבוצה האלטרנטיבית, הירוקה והמדליקה של העיר פראג. ההשוואות על יוקר המחיה, או יותר נכון יוקר הבירות בארץ, הפתיע את החבר'ה, כמו גם משכורות ושאר עניינים קיומיים שכאלה. ואז כבדרך אגב, או בעצם, כדרך קבע בפאבים שכונתיים ומקבלי פנים, כוסות של שוטים הונחו לפנינו ולתוכן נמזג משקה סלובקי, כמוצאו של מארק הברמן. משקה שאיני מצליח לבטא את שמו שוב ושוב, בטח לא אחרי יותר מחצי בקבוק שכזה...

למחרת בבוקר הבנתי את היתרון בלגור ממש, אבל ממש מעל פאב. התאוששות מהחמרמורת, קפיצה לצהריים עם ההורים וסיבוב קצר ברגל במרכז העיר שאת סיומו תכננתי בערך לשעת הפתיחה של ה"פוקו לוקו", מתישהו הסביבות השעה שש או שבע בערב. שוב אותן מדרגות, שוב מארק מאחורי הבר, רק החבר'ה המקומיים התחלפו והשקט של אתמול כלא היה.

האווירה ואפילו קצת מהעיצוב, הזכירו לי שילוב של כמה פאבים ירושלמיים. שוב מינגלינג, שוב השוואות על הדשא של השכן, שוב אותו מנהג קבוע, וכוסות השוטים הונחו מלאות לפנינו. הבקבוק, שעדיין איני זוכר את שמו, עמד ריק על המדף. בקבוק עם נוזל ירוק בטעם מנטה כלשהו החליף אותו. לרגע חשבתי לסרב בנימוס, אבל הפרצופים מסביב רמזו לי שכדאי לי לשכוח מזה.

בקרוב אגיע רחוק

פאבפאב
את הלילה האחרון בפאב, העברתי בניסיון ללמד את החבר'ה את רזי השפה העברית. זה הסתכם במזכרת על פתק שננעץ מעל הבר ועליו נרשם בעברית בעזרת אותיות באנגלית: "Ze Hapub Hachi Tov Be Prage". עם המזכרת הגיעה גם ההבטחה ממני שאחזור לפה שוב בקרוב, אבל ממש בקרוב.

וכך, את החופשה שאחרי החגים ניצלתי כדי להזמין טיסה שתעבור בפראג, אפילו רק ללילה אחד. אני מוכרח לחזור אל ה'פוקו לוקו'. חמוש באותו מעיל ובאותם המגפיים, הפעם הגיעה המזוודה הגיעה ואיתה צמד בקבוקי בירה 'שפירא' עם התווית הירוקה. שוב אותה דירה למעלה, שוב אותן מדרגות למטה ושוב מארק, מאחורי הבר.

תחילתו של הערב עוד זכורה לי. את סופו באמת שאיני זוכר. כנראה רק בגלל שאת הבקבוק הסלובקי, או ההוא עם הנוזל הירוק, החליף הפעם בקבוק טקילה. אבל התחייבות חדשה-ישנה מצדי לחזור לבקר ב'פוקו לוקו' התקבלה בהבטחה נגדית מצד מארק, לבוא לבקר את הפאבים הכי טובים בירושלים. בבוקר, כשירדתי במדרגות התלולות ויצאתי מהבניין, נזכרתי בחלום ישן שלי, שלרגע התגשם. תמיד רציתי פאב, ממש, אבל ממש מתחת לבית...