מלאכי מזור קפץ לביקור במעוז ההיפסטריאדה הישראלית של ברלין, וחזר רק כדי לדווח שכשמדובר בבירות בוטיק, החיים הם לגמרי לא מילקי...
"זה, זה קצת שונה...", גמגמתי כשניסיתי לעמוד על ההבדלים בין תרבות הפאבים בגרמניה לאלו שבאנגליה, בשיחה עם חבר. טענתי שבעוד אצל האנגלים מדובר לרוב במקום מפגש חברתי של "לפני / אמצע / אחרי העבודה", אצל הגרמנים זה יותר "יציאה של סוף יום". הטענות שלי התבססו בעיקר על החוויות שלי כשגרתי בברלין אי-שם בשנת 2009. האמת, זה יותר מדויק כשזה נוגע לשכבות הגיל הצעירות יותר. או אז, נדמה שהברלינאים אמנם שותים בכל שעות היום, אך ממש לא צריכים ארבעה קירות כתירוץ. הם שותים ב-U באן או ב-S באן (המטרו של ברלין), בפארקים, על הדשא על שפת הנהר או אפילו סתם על ספסלים ברחוב מחוץ לבניין.
שבע שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה ראיתי את חברתי הטובה קטל (Katell) ובן-זוגה הלמאר (Helmar). נולד להם בן. הוא כבר בן 10 חודשים, וזו כנראה היתה סיבה מספיק טובה עבורם להזמין אותי לביקור בברלין. התרגשתי מאוד. אחת לכמה זמן עוברת לי בראש המחשבה לחזור לברלין, לגלות מה באמת השתנה במולדת ההיפסטרים הישראלית.
לאכול שוב אצל ההמבורגר-דיינר הכי מגניב בפרנצלאוארברג, לתפוס לחמנייה בנקניקייה (לא, זה לא טעות) באלכסנדר פלאץ מתחת למגדל הטלוויזיה, לגלות למקומיים איפה השווארמה הכי טעימה בקרויצברג, או סתם להתפנן על קצת בטלה בגורליצאר-פארק עם בירה שיותר זולה ממים.
אכן, געגועים להרגלים ששמורים לתקופה מאוד מיוחדת בחיי. אבל את הביקור הנוכחי הקדשתי בעיקר לאיחוד המרגש עם קטל והלמאר. ארבעה לילות בסך-הכל. מספיק בשביל לטעום מהעיר, לפחות עד הפעם הבאה. האוטובוס מפראג הוריד אותי בתחנה הדרומית של גבול השכונות קרויצברג-נויקלן. אחרי חמש ומשהו שעות, ולמרות שהיה בו תא שירותים, התאפקתי עד ממש לרגע זה.
בירות בוטיק מהבית
למרות העייפות הרבה שאיימה להפיל אותי, לרגע לא התכוונתי לוותר על בילוי של ערב שישי בברלין. הלמאר התנדב להישאר עם הזאטוט בבית, אבל קטל כבר הספיקה לתפוס ראש. "זה לא כמו פעם, מלאכי...", אמרה במבטא צרפתי מתנצל. "אבל אל תדאג, אני אחזיק מעמד בשבילך הערב", המשיכה בנחישות מנומסת. קטל עדכנה אותי בהיסטוריה הקצרה של אחד המקומות אותו נהגה לפקוד בשכונה, אבל הוא נסגר לא מזמן ועכשיו היא לא כל-כך נלהבת להגיע לשם.
"קצת פנסי כזה, אתה יודע, משהו שמכוון יותר לדייטים". נותר לנו לבחור בין איזה "בר צעירים" שברח לי השם שלו לבין איזה פאב שהלמאר הגדיר כ"מקום לאנשים עם שיער לבן שרוקדים בשישי בערב", אבל איכשהו זה די מגניב. וגם זול. אה, וגם קרוב לבית, או בקיצור – 'קנייפה' (פאב מקומי / שכונתי בגרמנית). מזג-האוויר היה טיפוסי לתחילת הסתיו בברלין, שזה בעצם ההפך הגמור מהשרב הקל של תחילת נובמבר במזרח-התיכון.
פאב עם אנשים אמיתיים
חלפנו בדרך על הבר שאכן נראה מבחוץ כמקום של דייטים והגענו אל הבר הצעיר. הוא היה יחסית עמוס, אבל מצאנו לנו איזה פינה בחדר שקט. החלטתי לאזור אומץ ולשבור את השניים עם הגרמנית הכמעט נשכחת שלי ולהזמין בעצמי את הבירות מהבר.
כששאלתי את קטל מה להזמין, היא ענתה לי בפשטות "פשוט תבקש HELLES". הלס זוהי הגדרה גרמנית פשוטה לסוג בהיר של בירה, או אם לדייק – 'פייל-לאגר'. היא לרוב צלולה, ומעט פחות מרירה מהלאגר / פילזנר הנפוצה בגרמניה. כפי שהוסבר לי, הפכה ה'הלס' לפופולארית בעיקר בקרב הצעירים, דווקא כי היא "מתוקה" יותר.
כמה מטבעות וחצי משפט במלמול ביישני חזרתי עם שני חצאים. את הסיבוב הבא כבר הזמינה היא. כשרצינו הפסקה משיחה עמוקה של ארבע עיניים וכשסימני עייפות של שנינו החלו להשפיע, הבנו שהגיע הזמן להחליף פאב. "אתה מתבאס שלא נשארנו שם?", היא שאלה, אולי כי קצת שתקתי כשיצאנו. "לא, ממש לא", עניתי. "ההפך, הבנתי את הרעיון של הבר הזה, עם 'האנשים היפים'. עכשיו בא לי פאב עם אנשים אמיתיים", זרקתי בדיוק כשהיא כיוונה אותנו לעבר ANNO 64 , הפאב הזול שקרוב לבית. "אנשים יפים", היא צחקה בקול. היא נזכרה שככה קראתי להם גם לפני שבע שנים.
שוט מקסיקני על הבר
אז חוץ מהבר והאנשים שרוקדים בחדר שליד, מככב במקום שולחן הסנוקר. כשהימים עמוסים, כמו בימי שישי, האנשים שמשחקים נחלקים לזוגות. השאר מעודדים או סתם עוקבים. התחושה היא שאיכשהו כולם מכירים אחד את כולם. קטל, אגב, התוודתה בפני שמעולם לא שיחקה. לעומת זאת, היא נזכרת ב"שוט המקסיקני" שמגישים בבר.
"אתה חייב לנסות", היא מפצירה בי. מה זה מפצירה? היא לא סיימה את המשפט וכבר הלכה להזמין עוד סיבוב בירות ושני שוטים. יכול להיות שיש לזה שם, אבל אני לא מצליח לזכור. בעצם אולי רק את הטעם. משהו עם עגבניות, טיפהל'ה חריף ואיזה אלכוהול. נו. שיהיה. הסימן להתקפל הביתה הגיע אחרי עוד ניסיון להזמין סיבוב בירות מבלי לשפוך הכל.
גם באשראי הולך
הערב השני התחיל עם הלמאר. הפעם נשארה קטל לשמור על הזאטוט ולהתאושש מליל אמש. הלמאר החליט לאתגר אותי בטעימות של בירות בוטיק במקום שפתחו לא מזמן. ירדנו מהרכבת לאחר כמה תחנות וחלפנו על פני התור הכי ארוך שראיתי אי-פעם לדוכן שווארמה. "כן, זה קטע כזה של תיירים" הסכמנו שנינו, כשסקרנו את פניהם של הרעבים.
על דלת הכניסה לבר ישנה מדבקה המיידעת לגבי האפשרות לשלם באשראי. "זה כנראה מקום קצת יקר", מסביר לי הלמאר. ואכן מחיר בירות הבוטיק היה יקר. בכל אופן יחסית לברלין. כאן, כשבירה מהחבית עולה יותר מ-3 יורו זה נחשב קצת יקר. לאחר מבחן טעימות זריז אך ממצה החלטנו שאין כמו בבית. או יותר נכון, בפאב שליד הבית.
השעה היתה קצת יותר מאוחרת, שכן, כשהגענו אל ANNO בקושי הספקנו להזמין סיבוב אחרון של בירת הבית. "לא, אין לה ממש שם, כי זה בעצם כל הקטע של בירת בית", אמר הלמאר בחצי התנצלות, בעוד הברמן החל סוגר מול פנינו את הבר.
מחכה לו בסיבוב
הזמנו מהבר שלוש כוסות קטנות של בירה והתמקמנו ליד שולחן הסנוקר, ממש ליד לוח הגיר שמשמש לרשימת השחקנים שמחכים בתור. זה היה מספיק מפתה כדי שגם השם שלי יופיע שם, אז נרשמתי וחיכיתי בסבלנות לתורי.
בינתיים התפתח לו דיון על גובה הטיפ אותו מקובל להשאיר במקומות כאלו בברלין, זאת לאחר שכל אחד בתורו השאיר אצל הברמן סכום "קצת" שונה. בגדול, נראה היה שהטיפ היה מספיק, שכן הברמן הואיל להגיע עד אלינו עם הסיבובים הבאים.
אם שותים לא זוכרים
"ניצחת, כל הכבוד", אמר לי היריב ולחץ את ידי. החבר'ה מסביב הסבירו לי שהוא טעה בכיס אליו היה אמור להכניס את הכדור שחור. "טוב", חייכתי במבוכה, "נראה לי שמזמינים עוד סיבוב" זרקתי אל קטל בדרך לרוקן את ה"מיכל". הסימן שהערב הגיע לסיומו הגיע בדמות תבוסה מוחצת ליריב רציני בהחלט. למרות זאת את הדרך החוצה, ליוו לחיצות ידיים לבביות, חיוכים והכרת תודה לכל הקבועים.
בשלושת הימים האחרונים, כשניסיתי להיזכר שוב בשמות הבלתי אפשריים של הבירות השונות שהזמנתי מתוך התפריט ולא הצלחתי, הבנתי שלפעמים פשוט עדיף להתמקד בלהרטיב את הלשון מאשר להסתכן בלשבור את השיניים.