חיליק גורפינקל הוא איש עסוק. לפחות חלק מהשבוע. אבל בין כל מיני קטנות, כמו לדאוג לפרנסה ולהיות הנהג הצמוד של הילד, הוא אוהב לחתוך בקטנה ל"עמירם", לפחות בימי שישי, לכמה בירות ואיזה משהו קטן ליד. וככה - לקבל את השבת...

זה היה יום שישי. השבת כמעט נכנסה ואני דהרתי הביתה מסיבוב הקניות השלישי של אותו יום. אחת אחרי השנייה קרסו כל התוכניות לעונג שבת. החיים כסידורים. ואז, בפניה מדיזנגוף לאוסישקין, קלטתי שעדיין פתוח. אצל עמירם. בחיים לא אמצא כאן חנייה, מלמלתי לעצמי. מי כמוני יודע. והרי העברתי כאן את רוב (כמעט) חמישים שנותיי וגם כיום אני גר לא ממש רחוק מכאן.

חשבתי שיש עתיד, לא רק עבר. אם לא למקום הדפוק שלנו, לפחות לבר הנהדר הזה (צילומים: חגית קוטון)חשבתי שיש עתיד, לא רק עבר. אם לא למקום הדפוק שלנו, לפחות לבר הנהדר הזה (צילומים: חגית קוטון)
חשבתי שיש עתיד, לא רק עבר. אם לא למקום הדפוק שלנו, לפחות לבר הנהדר הזה (צילומים: חגית קוטון) אלא שהפעם, החליטו אלוהי החנייה להאיר את פניהם אלי. ואני הבנתי שחבל, ואולי ממש אסור, להתעלם מהמסר הקוסמי. השחלתי את האוטומוביל באלגנטיות בין שתי מכוניות מול מה שהיה פעם מגרש הפועל, יצאתי אל הקור וקיוויתי שחגית תסכים למזוג לי גינס אחרונה. כשנכנסתי הבנתי שזה ממש הרגע האחרון, שלושת הלקוחות האחרונים (אחד מהם היה בעליהם של כמה מברי הקוקטיילים הכי אופנתיים בתל-אביב, ללמדכם שגם מערבבי משקאות צבעוניים, יודעים לפעמים מה טוב) בדיוק יצאו. אבל חגית חייכה חיוך רחב, ואמרה בוא שב. היא מזגה לעצמה קצת ג'יימסון וביקשה מהברמן הצעיר והנחמד למזוג לי שליש גינס, כמו שביקשתי. ופתאום זה שוב קרה. כמו פעם, כמו תמיד. שנים אחרי שעמירם עצמו כבר עזב וחזר ושוב עזב, ויצא לעוד סיבוב בעולם עם נורית, ישבתי כאן שוב, על הכיסאות הגבוהים הישנים ונזכרתי. איך הייתי עומד ליד החלון, מבחוץ, בוהה פנימה ותוהה מתי אהיה גדול מספיק בשביל להצטרף אל חוגגי שישי אחר-הצהריים כאן, בזמן שבו עוד נמנה עליהם אבי שהיום כבר שומר קצת על הבריאות ולא מתחרע על שלוש-ארבע בירות לפני שבת. והפעם ההיא שבה הבאנו לכאן, ענת זוגתי הנצחית ואני, את יונתן אחי הקטן, שאז עוד היה באמת קטן (בן 12) והוא כתב את הכתבה הארסית ההיא במדור ההוא שהיה לו בעיתון העיר. "ילד לך הביתה", קראו למדור הזה, אם זכרוני אינו מטעני. ובמקרה ההוא באמת היה עדיף לו היה מסתלק והולך הביתה או לפחות נוצר את לשונה ועטו. ואיך נורית נורא נעלבה, ובעקבותיה גם עמירם ואני לא נכנסתי לשם שנים וכשחזרתי סיפר לי שלמה בירה שהם רצו לתבוע את יונתן ואת העיר ורק הוא שכנע אותם שיעזבו כי זה בסך הכל ילד. אגב, עמירם ונורית עצמם מעולם לא העלו את הנושא בפני. ואיך ישבתי כאן לפני כמה חודשים עם שלמה בירה וראיינתי אותו על מפעל חייו בעודו מוזג לי בירה נהדרת בעצמו. אבל מעל הכל, נזכרתי באינספור צהריים בהם ישבתי כאן לבד, או כמעט לבד, ליד דוד מלמד המציל ז"ל ועוד כל מיני דמויות מיתולוגיות שחלקן הגדול גם הן כבר לא אתנו. נזכרתי ביום ההוא שבו בהיתי כאן בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. בנסורת על הרצפה. באוסף המיניאטורות. בירקות המופלאים שעמירם היה בוחר כל בוקר. הוא קנה אותם בסך הכל אצל הירקן השכונתי ובכל זאת הם נראו כאילו הרגע הגיעו מהשדה. בפלטת המטוגנים. והבירה הנהדרת. אבל לא רק זיכרונות נוסטלגיים הציפו אותי, אלא גם שמחה גדולה. בגלל חגית, שמתעקשת לשמור על הגחלת ולשמר את הבר הנצחי הזה, מוותיקי הברים ומוסדות האוכל בכלל בישראל (1976) בדיוק כמו שהיה. ועושה את זה בחן ובטעם טוב ובאותה רמה נהדרת של בירה ואוכל ובעיקר עם חיוך גדול ואופטימיות ואמונה שאפשר, ואולי גם צריך, להחזיק בחיים מקומות כאלה, גם בעידן שבו אף אחד כמעט כבר לא מעוניין בהם או אולי לא יודע שהוא מעוניין בהם. וחשבתי שיש עתיד, לא רק עבר. אם לא למקום הדפוק שלנו, לפחות לבר הנהדר הזה. אז לכו לעמירם. תגידו שאני שלחתי אתכם. ותתנהגו יפה. דיר באלאק. עמירם. אוסישקין 2 פינת רחוב התערוכה (מול מגרשי התערוכה הישנים), תל-אביב.