לכבוד החג הלאומי של אירלנד, שהפך מזמן לחג הבינלאומי של של שתיינים באשר הם, מספר ניר קיפניס על הוויסקי האירי החביב עליו

סיינט פטריק'ס דיי, החג הלאומי של האירים שיחול בשבת הקרובה (ביחד עם שני חגים חשובים נוספים, פורים ויום-ההולדת הרביעי של ה"שישקו"), הוא הזדמנות טובה להפנות את המבט לאירלנד ולהתעכב על כמה מותגים בולטים בתעשיית הבירה והוויסקי הענפה שלה.

הנבחרת של בושמילס
הנבחרת של בושמילס
הנבחרת של בושמילס לא שהאירים צריכים סיבה מיוחדת כדי לשתות, אבל בכל זאת, בחיבור שלהם עם שתייה על רקע סיינט פטריק'ס דיי, יש גם מקום להיסטוריה: החג שנועד לציין את כניסת האיריים לחיקה של הכנסייה הנוצרית, ראוי שייחגג בשתייה מרובה: הנזירים שהגיעו לאירלנד היו בעלי ידע בזיקוק, ידע שנרכש דווקא מאויביהם המרים, המורים המוסלמים שהגיעו מצפון-אפריקה וכבשו את ספרד. המוסלמים אמנם השתמשו בזיקוק לתרופות, בשמים ושאר שימושים לא-אלכוהוליים (כלומר, לא אלכוהול לשתייה), אבל הידע הזה עזר לנזירים להכיר לצאן מרעיתם את המשקאות המזוקקים, למשל הוויסקי. יש ג'יימסון (מותג הוויסקי האירי הנמכר בעולם) ויש את פאוורס – ובשנים האחרונות אפשר למצוא אפילו בישראל לא מעט מותגי וויסקי איריים (חלק גדול מהם מיוצרים במזקקת מידלטון שליד קורק, אבל לא כולם כמובן), אבל בעיני זה תמיד היה "בושמילס" שעשה את ההבדל. צריך להקדים ולומר ש"בושמילס", לפחות מבחינה מדינית גרידא, אינו וויסקי אירי – הוא מיוצר בצפון-אירלנד שנמצא תחת שליטה אנגלית, ועדיין מכל בחינה אחרת, מדובר בוויסקי אירי לכל דבר. למרות שיש עדויות קדומות לייצור וויסקי כבר לפני קרוב לאלף שנים באירלנד ובסקוטלנד (באירלנד קודם, אם תהיתם למי שייכת הבכורה ההיסטורית), הרי ש"בושמילס" היא מזקקת הוויסקי הרשומה העתיקה בעולם. כבר במאה ה–15 יצרו בה וויסקי, אבל התאריך הרשמי: 1608, מעוגן ברשומות ומעיד על מסורת של יותר מ-405 שנות ייצור – אין עוד מזקקה בעולם שיכולה להתהדר ברקורד שכזה. המזקקה נמצאת במרחק של כשעה וחצי נסיעה מבלפסט, והדרך אליה עוברת ליד כמה מאתרי הגולף הנפלאים של צפון-אירלנד, כמעט על חוף הים, ליד פלא-הטבע שמכונה "ג'איינטז קוז-וויי" (צורות גיאומטריות מרהיבות של הסלעים הגולשים אל הים, קצת כמו בריכת המשושים ברמת הגולן, אבל גדול ומרשים בהרבה). ביום בהיר, אם מביטים לכיוון סקוטלנד, ניתן לראות בקלות את האי איילה. לעולם לא אשכח את קבלת-הפנים שזכינו לה, עמיתי טל חוטינר ואני, כשביקרנו במזקקה ב-2008, לכבוד חגיגות 400 שנים לייסודה. קולום איגן, מנכ"ל המזקקה קיבל את פנינו על החוף ושלף מהים בקבוקי בושמילס בטמפרטורת המים, כשאת הצ'ייסר האחרון בכל בקבוק (שתינו לא מעט) הוא הקפיד לשפוך לים כסגולה למזל. מאוחר יותר, במזקקה עצמה, זכינו להכיר עוד חידוש נדיר (אם כי לא בלעדי כמובן) בעולם הוויסקי: הלן מולהלנד, המאסטר-בלנד של המזקקה ומי שהייתה אחראית למהדורת "1608" המיוחדת שהושקה אז. את המשך החוויות מבושמילס אחסוך מכם, ורק אציין שמי שלא ראה את חוטינר, אחרי לא מעט וויסקי, מנסה את כוחו בריקודי-עם איריים, לא ראה סוגה עילית של תרבות מימיו. לזכותו ייאמר שהוא, בניגוד אלי, לפחות העז.
חגיגות הניצחון של יונייטד בדרבי של מנצ'סטר
חגיגות הניצחון של יונייטד בדרבי של מנצ'סטר
חגיגות הניצחון של יונייטד בדרבי של מנצ'סטר אני מניח שרוב הקוראים מכירים את הבלק-בוש (וויסקי אדיר שאני מסוגל לשתות בכל מצב רוח וטמפרטורה) וחלק גם את המאלט המצוין, אבל אני, ברשותכם, רוצה להקדיש את הטור הזה לבושמילס "הלבן", הרגיל, בבקבוק המלבני הצר יחסית. בעיני מדובר במשקה נהדר. ראשית, כמו כל הוויסקים האיריים הוא מזוקק שלוש פעמים, מה שהופך אותו אוטומטית לנגיש יותר גם למי שוויסקי אינו הדרינק המועדף עליו. הוא קל יחסית, אפשרי לשתייה גם בטמפרטורת החדר, אבל אוהב מאוד קרח, עניין חשוב לטעמי כשלוגמים ממנו בלבנט (כשבמזקקה השתוממו על כמויות הקרח שאנחנו צורכים עם הוויסקי, ביקשנו מהם לדמיין את עצמם במקום שבו שמונה חודשים בשנה הטמפרטורה היא מעל 30 מעלות והלחות באזור ה 65%...) ו... אני יודע שחובבי וויסקי מושבעים עלולים להכין בגלל המשפט הבא בובות וודו שלי ולדקור אותם בהנאה, אבל אני הכי אוהב אותו כדרינק המיידי על הבר, בכוס "הייבול" מפוצצת בקרח: קר, מהיר ולא עצבני. אז ביום חגם של האיריים, אני מפנה את המבט דווקא לעבר האיריים של צפון-אירלנד, אנשים שהיו נבונים דיים בכדי לקרוא לשדה התעופה של בלפסט על-שם ג'ורג'י בסט, גדול שחקני צפון-אירלנד ומנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים ושתיין-על, מגביה כוס של בוש עם קרח ומאחל לכולנו לחיות, כמו שגורס שיר האוהדים המפורסם של מנצ'סטר יונייטד (לפי המנגינה של "יילו סאבמרין" של הביטלס) - "בעולם של ג'ורג'י בסט"! סיינט פטריק'ס שמח.