טליה לוין מעדיפה שלא תמדדו לה את רמת הסוכר בתקופה הקרובה. ככה זה כשהעורך מבקש ממך כתבת יין לחג, אבל הפטיש שלך הוא דווקא יין פטישים...

"יין חלק" על שום מה? על שום ירידתו טוב בגרון ותרומתו להתדרדרות מצב המיגרנה שלך בן לילה. לא תהיתי על קנקנו של המונח הזה "יין חלק" שהיה מוטבע על כדי חרס מהתקופה הביזנטית - ומבחינתי כל תקופה עתיקה היא ביזנטית, אז גם אם לא, תזרמו - מאז קורס החובה המשמים בארכיאולוגיה באוניברסיטה. אלא שאז התברר שאבות אבותינו היו שותים יין חלק, כשר, שהיה מיועד לפשוטי העם ולפועלי הרחוב שרצו לקדש את השבת, את החג ואת שלל המצוות אבל, מה לעשות - לא היו מקורבים לבית-המקדש ולכל הבראנז'ה האינית של הכוהנים ושות'. פעם חשבתי שכ"לוין" אני איכשהו מקורבת, עד שגיליתי שאמנם אני דור רביעי לרבני רבנן מאיזה שהוא חור ברוסיה, אבל שום קשר ישיר בינינו לבין בית-המקדש לא היה וכנראה גם לא יהיה...

יין פטישים על שום תחושת הלמות הפטישים בראש אחרי השתייה, או יין טירונות, על שום הבקבוקים שהבנות מורידות בטירונות בימי שישי בג'וליס... (צילומים: יח"צ, freeimages.com) יין פטישים על שום תחושת הלמות הפטישים בראש אחרי השתייה, או יין טירונות, על שום הבקבוקים שהבנות מורידות בטירונות בימי שישי בג'וליס... (צילומים: יח"צ, freeimages.com)
על שום הבקבוקים שהבנות היו מורידות בימי שישי בטירונות בג'וליס...  (צילומים: יח"צ, freeimages.com)

על אף התדמית העממית של יין הקידוש - ובינינו גם לבירה יש תדמית עממית ותראו מה נהיה ממנה - היין הזה טומן בחובו לא רק שקים מאובקים של זיכרונות שהצטברו על גבם של בני-ישראל האומללים שנאלצו להכשיר את היין, אלא גם מסורת, ויש החוטאים ואומרים - גם טעם. מסתבר, שמה שנהוג לכנות יין פטישים, על שום תחושת הלמות הפטישים בראש אחרי השתייה, או יין טירונות, על שום הבקבוקים שהבנות בג'וליס מחזור 1995 (לא אני! אבל חברות) היו מורידות בימי שישי, או יין גלאט שזה כמו בלאט ברוסית (יעני, די), או ליתר דיוק בלעעע - הוא גלגולו של היין החלק, "כשר חלק" מפעם.

האמת היא שאפשר לגחך עד מחר על היין הישן נושן, זה שקידשו בו אבות אבותינו את השבת את בית-המקדש והשם יודע את מה עוד, אבל אני מודה שיש לי איזה פטיש קטן שנשמר עוד מהימים בהם לקחתי איזו לגימה אסורה מהשולחן, מהכוס של אליהו, או מהכוס של סבא, והסתובב לי הראש פלאים, עברו לי כל החרדות וחלמתי שאני עפה. אלא שעם הבגרות והמעבר לתל-אביב וללב ליבה של הסצנה הקולית והמגניבה של היין, התביישתי לומר שבכיתי כמעט בדמעות אמיתיות כשהגיע אליי עם שליח בקבוק של קונדיטון ירושלמי מפעם (רגע! אל תעלבו - זו מחמאה אדירה!). ובכלל, להודות בפני מישהו מהתעשייה שאני דווקא די מחבבת יינות קידוש, יינות מסורתיים ובכלל בציר ישן נושן של סוכר. והפטישים בראש? שטויות, הם בסך-הכל מרגיעים לי את המיגרנה שבימים כתיקונם, אז מה זה בכלל משנה.

%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%99%d7%97%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%99%d7%97%d7%a6
כשהתקשרתי לבוזנח שלנו כדי לבדוק אתו כמה עניינים על הפרק, ואולי גם המלצות לגבי הפטישים הכי טובים, הוא קודם כל עשה פחחח..., או ליתר דיוק, התעניין אם אני ממש רוצה לחטוף צרבת, או למות על קידוש השם, או סתם לתרום את גופי למדע. הוא כמובן התנער מהטעימה המשותפת עוד בטרם הצעתי (וחבל!), בדיוק כמו כל חבריי שבדרך-כלל מכרכרים סביבי לפני חגים בשאלות כגון: "נו, שלחו לך כבר יין?", או "אולי תביאי יין השנה לארוחה?".

האמת שידעתי מראש שלא יהיה לי קל הפעם, אבל החלטתי לא לוותר מכיוון שאני עדיין חושבת שלקראת החגים צריך לארגן איזה שהוא טקס טעימה אלטרנטיבי לצד הטקס המסורתי של טעימת היינות החדשים. משהו כמו "טקס הראזי" שמחלק במקביל לאוסקר את הפרסים לסרטים הגרועים. ובעצם זו השוואה לא טובה כי אני בסך הכל רוצה לפרגן ליינות הפטישים, אלה שסבתא וסבא (שלי אמנם כבר אין) מתעקשים תמיד להחזיק בבית.

יין פטישים זה יין של סבתות ודודות - ויין של דודות זה בדיוק כמו מרק העוף והשניצל של סבתא פולנייה - אין לו טעם, הוא יבש כמו אבן, אבל בכל פעם כשאתה נותן ביס מאיזה שניצל במסעדה פולנית באיזה חור בפאתי העיר אתה בוכה ממש. כן, כי זיכרונות, חברים שלי, אי-אפשר לקנות בכסף. או עם מדליות של טרה וינו. זיכרונות נמצאים בריחות וטעמים, גם אם אין בהם כל הגיון. לא אלאה אתכם מדי, אלא אמליץ לכל אותם הרגשנים כמוני - שרוצים בראש-השנה להרגיש את סבא, סבתא, או דודה שכבר לא אתנו, בתוך כוסית חמימה של יין שירדים אתכם אחרי הברכה הראשונה – שלושה יינות פטישים, כולם ראויים ואיכותיים לכל הדעות - שלא יהיו פה ספקות, כן.

%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91-%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91-%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7
קונדיטון

כבר מהתווית על הבקבוק והמארז הרגשתי שאני עפה לסיור סליחות במאה ה-18. יקב הכורמים הצליח לשחזר כמעט במדויק את "המתכון" המקראי של הקונדיטון ההיסטורי, והחל משנת 1848 מייצרים בעצם ביקב את 'יין קונדיטון' המסורתי כשכעת הוא נמכר במעין גרסה משודרגת וחדשה. תמהיל היין המחודש הוא מענבי קברנה, פטי וורדו וקריניאן, מחוזק בברנדי, מתובל בעשבי תיבול וממותק בסילאן טהור (הסילאן מורגש ונפלא!). 18 אחוזים אלכוהול. והנה כבר אני שומעת את סיפורי סורמלו ממרחק והלב שלי מתרחב.

%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7
גליה

"יין אדום מתוק", זה מה שכתוב על התווית המפורסמת של בקבוק היין הזה שליווה, אני חושבת, כמעט כל בית בישראל באיזה שהוא חג. 12 אחוזים אלכוהול - הוא דווקא מעולם לא דפק לי את הראש בפטישים המפורסמים, ואני מתייחסת אליו למען האמת כמו אל פורט. כלומר, מעדיפה לשתות אותו בכוסיות קטנות. אם תשאלו אותי מה ישראלי בעיני? אז משפחה שלא שותה בדרך-כלל יין ולא עושה בדרך-כלל קידוש - בדיוק כמו המשפחה שלי - חוגגת איכשהו חג חילוני עם כיפה מנייר וכוסיות גליה שלשם שינוי יורדות חלק בגרון.

%d7%99%d7%a7%d7%91%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%98-%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%92-%d7%93%d7%99%d7%95%d7%99%d7%93-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a7%d7%91%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%98-%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%92-%d7%93%d7%99%d7%95%d7%99%d7%93-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7
קינג דיוויד

אני אוהבת את סדרת יינות הקינוח של כרמל, וכמו כן את סדרת יינות הקידוש שלהם, שהם סוג של יינות פרמיום לפטישים הישנים נושנים. המוסקט של קינג דיוויד הוא יין מתוק ופירותי, העשוי מענבי מוסקט אלכסנדרוני הגדלים באזור שפלת יהודה. כדי שיהיה טעים הוא חייב להיות מוגש קר מאד - מה שקצת מקשה על העניין כשיש ברכות רבות. אבל ניחא. גם ככה אף אחד לא מקשיב.

%d7%99%d7%a7%d7%91%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%9f-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a7%d7%91%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%9f-%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%9f-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7
היובל

התווית האדומה הקלאסית שבצבצה מהמקרר, הביטוי "ישן נושן" שכתוב באותיות כאילו תנ"כיות אבל לא, הטעם המתקתק עם הסיומת שמרגישה כמו תמר צהוב שלא ממש הבשיל, אבל בכל זאת בולעים אותו - כי זה טעים, מתוק, ונורא ורע ובכל זאת זה מחמם משהו באזור הלב ומטה. יין הקידוש הקלאסי של כרמל - אני קונה אותו ולו רק כדי לראות את הבקבוק הזה מבצבץ מהמקרר ולעוף לאייטיז.

%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a7
אדמון

את יין הקידוש הזה של יקבי ירושלים לא הכרתי עד אמש. נתקלתי בו במקרה בסופר ונזכרתי שיש לי כתבה לחג. "ענבי קריניאן ומוסקט", הבטיחה התווית החביבה שהזכירה לי שוב סיור סליחות בירושלים (יין קידוש עושה לי את זה, הא?). בגוגל הבטיחו שהיין מושלם למנות קלילות, אז לקחתי ענבים, פותחן וגבינה צפתית וירדתי לים. היה לי טעים האמת, לחברים קצת פחות. אבל מה הם מבינים התל-אביבים האלה?

בשורה התחתונה, תסכימו איתי שכבודם של יינות הקידוש במקומו מונח. טעם זה כבר עניין סובייקטיבי לגמרי, ואני באמת מאמינה שאם לא מגזימים בשתייה, או לחילופין מתייחסים לכך כאל שלוק נוסטלגי שמסדר את הראש, מזכיר נשכחות ומחזיר אותנו לילדות, הוא לא כל-כך נורא כמו שחשבנו. יין פטישים הוא כמו שוקולד בבונבוניירה - יפה מבחוץ, אבל אם אוכלים יותר מדי מהחומר התעשייתי הזה עם הליקר בפנים, גובר החשק למות, אם כי אחרי סשן הטעימות שעברתי השבוע אני מתגעגעת לאיזה שאבלי טוב או לברברה המריר (רמז למתנה...). בחיי שלא יכולה לראות, לשמוע או להכניס לפה מתוק עד להודעה חדשה.