חיליק גורפינקל ישב עם ערן פיק, היינן של יקב צרעה, לשיחה על יין אבל בסוף הם דיברו בעיקר על קולנוע...

"Just when I thought I was out, they pull me back in" (אל פצ'ינו, הסנדק 3. ויש גם טייק אוף על זה אחר כך בסופרנוס. וכן, זו לא הפעם הראשונה שאני מצטט את זה. גם לא האחרונה כנראה...). באריו 66 הוא בר שכונתי נחמד במיוחד שאני אף פעם לא יושב בו. אולי זה בגלל שהוא הבר השכונתי שלי, פחות או יותר. פחות, כי בשכונה שלי אין אף בר. יותר, כי זה הכי קרוב. איכשהו, יוצא שזה גם הבר השכונתי של ערן פיק. וגם הוא כמובן לא יושב בו. מה שהופך אותו למקום המושלם לפגישה בינינו. מה יותר מתאים לראיון עם יינן מאשר ישיבה על כסאות בר גבוהים מעל גינס מקציפה וצלחת צ'יפס ענקית.

ניסיון אמיץ, כן ומוצלח ביותר, להביא משהו מהטרואר האזורי של הרי יהודה. ערן פיק (צילומים: אביב רון, אלכסנדרה טילינג)ניסיון אמיץ, כן ומוצלח ביותר, להביא משהו מהטרואר האזורי של הרי יהודה. ערן פיק (צילומים: אביב רון, אלכסנדרה טילינג)
ניסיון אמיץ, כן ומוצלח ביותר, להביא משהו מהטרואר האזורי של הרי יהודה (צילומים: אביב רון, אלכסנדרה טילינג) כן, שוב שיחה עם יינן. ותהיה כנראה לפחות עוד אחת. לא יודע מה קורה לי. אני כנראה מתרכך. נדמה לי שכתבתי כבר כמה וכמה פעמים, במקומות אחרים, על כך שערן פיק הוא אחד הייננים הכי אהובים עלי וכך גם יינותיו, הלא הם היינות של יקב צרעה. תקצר היריעה, או להפך, מלנסות ולתאר את האלגנטיות המבורכת של היינות של צרעה. אלגנטיות שאינה מוותרת על עוצמה מרוסנת אבל מאד מרוסנת. אבל בעיקר, כזו העושה ניסיון אמיץ, כן ומוצלח ביותר, להביא בכנפיה משהו מהטרואר האזורי של הרי יהודה, יהיה אשר יהיה. קצת מוקדם ומוגזם לנסות ולקבוע מהו בדיוק אותו טרואר, אותה מילה צרפתית חמקמקה ומעצבנת המכניסה תחת כנפיה האדירות את כל הגורמים הסביבתיים המשפיעים על היין, החל באקלים, דרך גיאוגרפיה וכלה בגיאולוגיה וכל מה שביניהם. רוני ג'יימס, מייסדו המנוח של היקב הוותיק הזה (במונחי יקבי בוטיק מקומיים כמובן) הוא זה שחרט על דגלו של היקב את קידוש הטרואר. לטעמי, ולטעמם של רבים אחרים, דווקא פיק הוא זה שהצליח לממש בצורה הטובה ביותר את חזונו של ג'יימס. אבל עזבו אתכם רגע מטרואר. בואו נדבר קצת על היסטריה. נושא שאני מבין בו לא פחות, ובעצם הרבה יותר. בכל פגישה שלי עם פיק, והיו לי כבר כמה וכמה כאלה, השיחה נסחפת איכשהו לקולנוע, עולם שאני מגיע ממנו ומסתבר שפיק ממש מעריץ אותו. הבמאי הראשון עליו דיברנו היה לדעתי טריפו ואחר-כך המשכנו לגודאר. ובהם גם התחלנו הפעם. מכיוון שבאותו יום שבו פגשתי את ערן פיק, פגשתי גם את יוסי יודפת מיקב עבייה, שיחה שאת רישומיה יכולתם לקרוא כאן במדור הקודם, הייתי נתון עדיין תחת רישומה של משנתו הקיצונית של יודפת, הגורסת מינימום התערבות במעשה ידי הטבע.
ערן פיק - צילום - אלכסנדרה טילינגערן פיק - צילום - אלכסנדרה טילינג
סיפרתי לפיק על הפגישה ותוך כמה דקות התגלגלה השיחה למחוזות מקצועיים מאד. פיק הגן בחירוף נפש על השימוש המושכל בגופרית דו-חמצנית (SO2) והסביר לי ארוכות מדוע החומר המשמר (הטבעי) הזה הוא בעצם הדרך היחידה לשמור על היין במצב הכי קרוב לזה שבו היה בטבע וטען שגופרית דו-חמצנית היא בעצם יחידת הקפאת, או הנצחת טרואר, אם תרצו. לא זו בלבד שאינה מזיקה, לא ליין ולא לשותיו בכמויות המזעריות שבהן היא נמסכת לתוכו, אלא שבעצם קורה דבר הפוך, מעבר להעדר הנזק (הדבר נבדק פעמים אינספור) מדובר בתועלת אדירה, חסרת תחליף, לטובת העברת המדיום החשוב מכולם - איכות הפרי הסופית בעת התסיסה ומה שהיא מספרת על המקום שממנו הגיע הפרי הזה, הלא הם ענבי היין. אם נעזוב רגע את המינוחים הטכניים, פיק מתעקש להיות זהיר, שלא לומר היסטרי. והוא בהחלט חותם על המילה הזו. בכל צומת ייננית שאליה הוא מגיע, ויש אלפים כאלה בדרך לכל בקבוק מוכן, הוא עוצר, מביט שוב ושוב לכל הכיוונים, ורק אז מחליט לאן לפנות. בדיוק ההפך מהייננות האינטואיטיבית משהו של חסידי התיאוריות הטבעיות למיניהן. אל תבינו לא נכון, זה לא שהוא מתעקש להשתמש בכל טכניקה וכל חומר שמותר להוסיף ליין בכמות המקסימלית האפשרית. להפך. הנה למשל, למרות שלא מצא הבדלים משמעותיים או בעצם כל הבדל כמעט, בין יין שלו שהוא מסנן וכזה שהוא לא, הוא מתעקש לא לסנן את יינותיו. אבל, וזה אבל גדול, הוא שומר לעצמו את הזכות לעשות זאת אם ייתקל ביין שאחרי בדיקת המעבדה שעשה לו בחו"ל לפני הביקבוק גילה בו סימני חולשה מדאיגים (אותו לפחות) בדמות חיידקים מוכשרים במיוחד ששרדו בו. אני מנסה דימוי מעולם האומנות. אפשר לעשות יין כמו ג'קסון פולוק, בפראות מטורפת של שפריצים על הבד, ואפשר כמו רמברנדט, שכבה אחרי שכבה אחרי שכבה עם שלל מכחולים (כנראה). פיק בא במבוכה קשה מהדוגמא המחייבת הזו, אבל מסכים. הוא מעדיף לחשוב שהוא מעין וודי אלן, עוד במאי שהוא מאד אוהב. זהיר. בודק. מבוהל כמעט. היסטרי. הוא חושב שזו יופי של תכונה. בתור בנאדם היסטרי, לא נותר לי אלא להזדהות. וודי אלן או רמברנדט או אולי בכלל קופולה המוכן להקריב את חייו למען התוצאה הסופית המושלמת, שהיא אולי הערך היחיד שאותו לא צריך 'לדחוף' לערן פיק לפה בכח והוא מצהיר עליו שוב ושוב כמטרתו הבלעדית. נדמה שלו היה צריך לבחור, היה פיק רוצה בכלל להידמות להיצ'קוק, מי שהיה גדול הפרפקציוניסטים אולי בתולדות הקולנוע. וכן, בדיוק כמו בסרטיו של היצ'קוק, יש מתח ומסתורין מסוימים גם ביין של פיק ובעצם בכל יין טוב באמת. נדמה לי שבכל טעימה מחדש של יינות צרעה, אני מבין עד כמה כל הניתוח שזה עתה ניסיתי לנתח הוא קר, עקר ומיותר. מדובר ביינות מופלאים שכל ניסיון לתארם או להסבירם, רק גורע מההנאה האדירה שהם מסבים. וזה כידוע, הדבר היחידי שחשוב.