אבירם כץ הזעיר מתבכיין על משבר גיל השלושים, אבל זה רק בגלל שהוא עוד לא יודע מה מחכה לו בארבעים ובחמישים. בינתיים, וכדי להתחמק משיפוץ בר היין בו הוא שותף, פתאום ממש דחוף לו לטעום יינות מפורטוגל. נו טוב, לחגוג הוא תמיד ידע...

אז עכשיו יש בר יין, וצריך לשפץ. זה כנראה חלק ממשבר גיל ה-30, שלתחושתי מתארך ועתיד להתארך יתר על המידה. וזה אומר לקום ב-7 בבוקר, מה שאומר שאי-אפשר לשתות עד 4 בבוקר. ואף חמור מכך - זה אומר שאין מתי או מנזר או עמירם קטן של צהריים.

יינות מגניבים שקצת יוצאים מהתלם במחירים הגונים למדי (צילומים: אבירם כץ)
יינות מגניבים שקצת יוצאים מהתלם במחירים הגונים למדי (צילומים: אבירם כץ)
יינות מגניבים שקצת יוצאים מהתלם במחירים הוגנים למדי (צילומים: אבירם כץ) נו, 30. כנראה שצריך להתבגר מתישהו, או לפחות למשך ארבעת ימי השיפוץ. ביום השלישי כבר הרגשתי שאין בי צורך, אחרי שאחד השיפוצניקים כבר צעק: "די, תלכו! כולכם כאן רק מפריעים לעבוד...". אני לא יכול לומר שהייתי צריך יותר מזה כדי להתחפף בתואנה של 'אני אלך לעבוד קצת מהבית', אבל אתם יודעים איך זה אצלנו, האדם מתכנן תוכניות, והבטן מקרקרת וצוחקת. שלא לדבר על הגרון היבש. כך מצאתי את עצמי עובד מהסלון של מיכל בוטון, הקונדיטורית הראשונה של שיכורי העיר, שהבטיחה פיצה שינקן וחברה טובה בדמות מלי ורותי. בקיצור: שלוש נשים, שיודעות ואוהבות לשתות בצהריים, ופיצה עם חזיר. אפשר לסרב לזה? מפה לשם, משהו לשתות צריך שיהיה, וכך מצאתי עצמי נכנס למעדנייה הפורטוגלית Porto ושולף שני בקבוקים מהמדף. למה דווקא יין פורטוגלי? בעיקר כי המעדנייה של Porto היתה הכי קרובה, וגם כי יש להם קטע כזה, לפורטוגלים הממזרים, של יינות מגניבים שקצת יוצאים מהתלם ובמחירים הגונים למדי. "כשניהלתי את אחת המסעדות בניו יורק", סיפרה לנו מלי, "עשינו ראיון עבודה לתפקיד סומלייה. השף הוציא שטר של 20 דולר ואמר לבחור 'קח את הכסף ותחזור עם 4 בקבוקים, בוא נראה מה אתה מסוגל לעשות עם 20 דולר. תפתיע אותי', הרי לקנות יין ב-50 דולר לבקבוק כל אחד יכול". שניים מתוך ארבעת הבקבוקים שהבחור חזר איתם היו מפורטוגל, סיפרה מלי, וזו היתה הפעם הראשונה שהיא טעמה יינות פורטוגליים, וכמה היא הופתעה לטובה. ובחזרה לתל-אביב, ינואר 2015, שלשם שינוי באמת נראה כמו ינואר. סופה, רוח כועסת, זרזיפים של גשם עצבני. שלפתי מהמדף Vinha do Mouro Tinto של Quinta do Mouro, אדום מאלנטז'ו (אזור היין הגדול של פורטוגל), ממסך של טרינקיידרה, אראגונאש, אליקנטה בושה וקברנה סוביניון - פורטוגלי קלאסי ומגניב. ולמקרה שהשמש פתאום תפציע - בכל זאת, תל-אביב - גם בקבוק לבן, Dao של Alvaro Castro, מבוסס ענבים עם שמות בלתי אפשריים דוגמת אינקרוזדו, סראסירל וביקל, אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. אז פתחנו את האדום, ברוח החורף. יין מתובל, בשל, מנחם ומלטף שכזה אבל מצליח שלא להיות מכביד. אמנם הפיצה סחבה לכיוון איטליה, עם השינקן והירקות הקלויים, אבל מסתבר שאיטליה ופורטוגל יכולות להיות חברות. יין בסיסי, אבל טעים, ושתי מאוד. עד כמה שתי? עד כדי כך שאפילו הסופה רק הלכה והתגברה ולנו לא היתה ברירה אלא לפתוח גם את הלבן. הלבן התגלה כחורפי למדי ומענג, ואפילו גרר תגובות אוהדות יותר מהאדום. טוב נו, הכי קל להיות הבקבוק השני, במיוחד שיש כמה בירות שגם מעורבות בעסק. יין שמנמן שכזה, פרחוני, פירותי, טיפונת מינרלי אפילו. לא חמיצות גבוהה במיוחד, לא מהלבנים האלו שמקפיצים אותך למעלה ומרעננים, אלא יותר מהלבנים האלו שלא אכפת לך שישארו קצת מחוץ למקרר ויתחממו בצורה נעימה. במיוחד כשקר בחוץ. ונעים בפנים. ויש פיצה טעימה. ונגמר גם הלבן, ועכשיו השולחן מפנה את מקומו לוויסקי וסיגריות, אבל זה כבר שייך למדור אחר. Quinta do Mouro, Vinha do Mouro Tinto 2010. מחיר: 74 שקלAlvaro Castro, Dao Branco 2012. מחיר: 79 שקללהשיג ב"פורטו". טשרניחובסקי 6, תל-אביב