חיליק גורפינקל טעם את הרוזה החדש של יוסי יודפת מיקב עבייה ורצה לבכות. אבל רק מקנאה...

כשקיבלתי את הטור הזה בסנהדרינק, הבטחתי לעצמי, מבלי לומר זאת בקול או אפילו לחשוב את זה באמת - אולי רק בדיעבד, בתת מודע - לא לכתוב כאן ברצינות על יין. למען האמת, לא לכתוב על יין בכלל. נדמה לי שעד עכשיו עמדתי יפה בהבטחה הלא רשמית הזאת שלא באמת חלפה בראשי. וטוב שכך. והרי בעוונותיי אני מתפרנס (גם) מכתיבה על יין. והרי לכאן באתי בכדי ליהנות. זאת אומר ליילל. אני אשתדל מאד שגם הטקסט הזה לא יהיה על יין. הייתי רוצה שזה יהיה על אהבה. אני מקווה שאני מספיק ראוי לכך.
יין חסר תקדים. נועז, חצוף, לא מתוק, לא פירותי, אבל גם לא יבש מאד. יין חי, מהורהר, מהרהר ובעיקר מהדהד...יין חסר תקדים. נועז, חצוף, לא מתוק, לא פירותי, אבל גם לא יבש מאד. יין חי, מהורהר, מהרהר ובעיקר מהדהד...
יין חסר תקדים. נועז, חצוף, לא מתוק, לא פירותי, אבל גם לא יבש מאד. יין חי, מהורהר, מהרהר ובעיקר מהדהד... את יוסי יודפת פגשתי לראשונה, וגם לאחרונה, לפני למעלה משנה בכרם הקריניאן שהציל ליד בנימינה. יוסי הוא היינן והבעלים של יקב עבייה - יקב קטן מאד ביחיעם שבגליל המערבי. אבל הפרטים הטכניים הללו, מסקרנים ככל שיהיו (אם אתם חובבי יין, ואני לא) אפילו לא מתחילים לתאר את האיש והיין שלו. אבל קודם אני צריך להסביר מדוע מבקר יין מצהיר בפומבי שאינו חובב יין. אני שותה יין. לפעמים אני אוהב אותו. לפעמים שונא. אף פעם לא מחבב. כשאני מחבב יין זה סימן ברור שהוא לא מעניין אותי. לא שתמיד חשוב לי שיין 'יעניין' אותי. למען האמת, אף פעם לא חשוב לי. חשוב לי, אם בכלל, שלא יעצבן אותי. שלא יכביד עלי. שלא יעיק עלי. שלא יבקש ממני לדבר עליו. לנתח אותו. להתפלסף עליו. כל מה שאני אמור 'כאילו' לעשות בעבודה שלי. לא שאני עושה את זה. אבל בכל זאת. יין צריך להיות שיר שקט על החיים ומה שהם היו צריכים להיות. על הטבע, כשהוא במיטבו. על נפש האדם. והאדמה. זה הרבה מאד לבקש. רוב היינות לא באמת יכולים לעשות דברים יפים כאלה. זה קורה כמעט תמיד ביינות בורגון, בחלק מיינות קיאנטי. לפעמים ביינות מפיימונטה. באלזס - אם אוהבים את זה קצת מתוק בפינה. בשמפיין. זהו בערך, אם לא מתעקשים לנסות ולהיות פוליטיקלי-קורקט. אצלנו בארץ זה קורה אצל לא מעט: אצל אלי בן זקן, יאיר מרגלית, ערן פיק מצרעה, שוקי ישוב מעגור, זאב דוניה מסוסון ים, גבי סדן מכרם שבו, אורי חץ משאטו גולן. אולי עוד שניים- שלושה. מקווה שלא שכחתי אף אחד. וזה אגב, הרבה מאד בשביל מדינה קטנה כל-כך ובעלת היסטוריית יין איכותי מודרנית קצרה כל כך. נדמה לי שיוסי יודפת מיקב עבייה אינו מתיימר לעת עתה להשתייך לרשימה המכובדת הזו. או לאיזושהי רשימה אחרת. באופן כללי, יוסי יודפת אינו מתיימר כלל. או הכי מתיימר שיש. תלוי איך רוצים לפרש ובעיקר לקבל את דבריו. אם רוצים לפרש, נכנסים לפינה לא נעימה. אם רוצים להקשיב ולקבל, באהבה, זוכים לחסד גדול. יוסי מנסה לעשות יינות שמקשיבים לטבע. הולכים אתו. מכבדים אותו. נותנים לו להוביל את היין ולא להפך. זה לא קל. זה מסוכן. אבל כשהמורים שלך הם המינגווי והמדבר בו גדל, זה אפשרי. עובדה. יוסי מנסה. ולומד. טועה. לומד. ושוב לומד. הוא מנסה לא לרסס, לפחות אם לא צריך, לא להשתמש בשמרים מתורבתים אלא רק בשמרי הבר החיים על הענבים באופן טבעי, להוסיף רק מעט מאד גופרית דו-חמצנית (החומר המשמר שבלעדיו, כפי שטוענים בתוקף, וכנראה גם בצדק, רוב יצרני היין בעולם, אין ליין חיים, לפחות לא לאורך זמן. והרי זה חלק מהעניין ביין, כפי ששנו רבותינו), לתת לכרם להצמיח גם 'עשבים שוטים' מדי פעם, כדי שהגפנים יחיו איתם בסימביוזה, מבורכת מבחינתו, לתת לתסיסת התירוש להסתיים בזמנה שלה ללא בקרת טמפרטורה. בקיצור, כל מה ש'אסור'. כל מה שמסוכן. פרא אדם. ואז אתה טועם את היין שלו. למשל את הרוזה שזה עתה השיק, מבציר 2014. ואתה עושה את זה במקום הכי לא מתאים, לכאורה. בפלאפל הקוסם. מה שאינך יודע זה שעוד כמה דקות יגיש לך אריק רוזנטל, בעל הבית ועוד פרא אדם אמיתי, מנת חומוס עם גילופי כמהין ששרו בשמן זרעי ענבים. אל תחפשו את זה אצלו. זה היה חד-פעמי ואם זה היה מוגש בסדיר זה היה עולה כמה מאות שקלים. מזל שאין אספקה שוטפת של כמהין טריות לישראל אז אי-אפשר אפילו לדרוש. אחת המנות הטעימות שיצא לי לאכול מימיי. ואל תטעו, כששמעתי שהוא הולך להכין אותה, ושמעתי, חשבתי שזו פלצנות וחוצפה וטמטום לשמם. והיו גם חצילים מטוגנים ופלאפל ופלפל חריף ובקיצור, כל מה שיין שונא. אבל היין של יוסי הוא לא כל יין. רוזה לא מסונן מכרם לא מושקה, ללא שמרים מתורבתים, בתסיסה לא מבוקרת טמפרטורה שארכה שלושים יום. ובקיצור, טירוף מערכות מוחלט. אתה שותה, כלומר אני, ורוצה לבכות, לו רק ידעתי איך עושים את זה. יין חסר תקדים. נועז, חצוף, לא מתוק, לא פירותי כמו רוב יינות הרוזה, אבל גם לא יבש מאד כמו שעושים כשמנסים לעשות רוזה 'רציני'. יין חי, מהורהר, מהרהר ובעיקר מהדהד. מהדהד את הטבע. וסליחה על המילים הגבוהות. אבל זה מה שזה היה. בדיוק כמו החומוס של אריק. אחר-כך אנחנו טועמים גם את האדומים של יוסי. הם לא פחות טובים, אבל נדמה לי שבשלב זה טיפה פחות נועזים. הוא מבטיח שגם בהם הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה. אני יושב מולו ומביט בעיניו הנוצצות, ושוכח לרגע את הציניות ועייפות החומר והכמיהה לאיזו בירה קרה מול כל היינות השכלתניים והמפוטפטים לעייפה המציפים את עולמנו. שלא לדבר על סתם יינות משעממים. כי לרגע קסום אחד זה שוב המשקה האלוהי והקדוש והמרגש הזה. הוא ויוצרו הפגאני שעובד עבודת אלילים אמיתית את אימא אדמה. וזה מצליח לו. המינגווי, שיוסי כל-כך אוהב, אמר פעם: "אני אוהב להקשיב. למדתי המון מלהקשיב בזהירות. רוב האנשים אף פעם לא מקשיבים". כבר הרבה זמן לא הקשבתי למישהו מעניין ומרגש כמו יוסי יודפת. הוא והיין שלו.