הוא התבקש לכתוב כבר מזמן והסכים בכמה וכמה הזדמנויות שונות, אך בכולן שתינו יותר מדי ואף אחד לא זכר את הסיכום לאחר מכן. קבלו את מדור הקרעכצן של חיליק גורפינקל

כששמעתי לראשונה על הסנהדרינק, אודה ואתוודה שקצת חיכיתי לשיחת טלפון, או יונת דואר, או איתות עשן, או משהו כזה, שיעידו שיש רצון.

"I refuse to join any club that would have me as a member" (צילומים: יח"צ)
"I refuse to join any club that would have me as a member" (צילומים: יח"צ)
"I refuse to join any club that would have me as a member" (צילומים: יח"צ) משבוששו להגיע, התחלתי לפתח, כדרכם של מתלוננים מקצועיים, גאוות יחידה הפוכה. אמנם ביחידה הזו היה רק חייל אחד, אבל בכל זאת, הרי גם בתור חייל הייתי יחידה של איש אחד. ולא, לא מאחורי קווי האויב. לאט, לאט הפכתי את הגאווה הזו לדגל. עיתונאי האלכוהול היחידי שאינו כותב בסנהדרינק. ואז פתאום הגיעו הטלפונים. בוזנח, קיפניס, חוטינר וחוזר חלילה. מודה, זה די החניף לי, אבל שיחקתי אותה קשה להשגה. לראשונה בחיי. עמדה קצת מוזרה למשלשל מילים סדרתי שכמותי. אבל הנה, נשברתי, ואני מצטרף. אבל יש לי תנאים: אל תזמינו אותי. אל תשלחו אותי. אל תשלחו לי. אל תבקשו ממני. לא יפה ולא לא יפה. יכול להיות שאני דווקא כן אבוא, ואסע, ואשתה. אבל רק אחרי שאשתה לכם את הדם. כמו שאני אוהב. אומר שאני לא נוסע כי אני פוחד, וכי הילד, וכי האישה, וכי הרופא, וכי אני... ואז אשאל "מתי הטיסה", יומיים אחרי שכבר תהיו עמוק בסלוניקי/קרקוב/ מינכן/ ברצלונה/פריז או דבלין. אומר שאני לא שותה ואז אגיע בדיוק אחרי שתגמרו את המק'אלן 30 / שאטו לאפיט / הנסי extra. אגיד שיש לי כולסטרול ואז אעלה על מיניבוס חמש לבראנץ' של שיכורים. בשבע בערב. אל תאמינו לאף מילה שלי. אני מת עליכם. שזה בעברית, אין לי כוח עליכם. אני אוהב לשתות. שזה ביידיש, אני מת מפחד. אני חולה על נסיעות. שזה בעברית, שוב, מת מפחד. אבל אתם באמת נחמדים. זה לא אתם. זה אני. טוב, בואו נראה. נתחיל ונראה. יש למישהו טישו?