ההנחה הנפוצה היא שככל שוויסקי מיושן יותר הרי שטעמו משביח ומחירו עולה. ומה אם דווקא ויסקי צעיר הוא ששומר על תמצית טעמו האמיתי של התזקיק? חברי הסנהדרינק בטעימת עומק של דלמור וג'ורה

באחד האמשים, כפי שאמר אחד הקישונים, ערכו קברניטי י.ד. עסקים, יבואנית האלכוהול, מחווה אובדנית והזמינו את חברי הסנהדרינק לטעימת עומק של שני מותגי מאלט - דלמור וג'ורה לסוגיהם. ולמה אובדנית? חברי הסנהדרינק לא טועמים, אלא שותים. חמישים דקות של נסיונות יציאה נואשים מתל אביב, פלוס עשר דקות על האיילון הנחיתו אותנו בחדר הטעימות של החברה בראשון לציון. אז הנה זה מתחיל. מזקקת דלמור ממוקמת בהיילנדס ופועלת משנת 1839 בבעלות משפחת מקנזי. האגדה מספרת על אחד מאבות שבט מקנזי שהציל אי שם במאה ה-13 את אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד, ובתמורה ניתנה לו הרשות להשתמש במגן המלכותי -האייל בעל 12 הענפים בקרניו - כסמל המשפחה והוא מצוי על כל בקבוק של דלמור. מעבר להתהדרות של המזקקה בסוג השעורה, באקלים המיוחד ובמיקום של מחסן היישון (שפתחו פונה לאוקיינוס), גאוות המותג הוא על מורכבות ומגוון החביות בהן שוהה התזקיק עד לבקבוק. זה מתחיל בחביות ברבן מאלון אמריקאי לבן ונגמר בחביות שרי בנות 30 שנים מבית גונזאלס ביאס. בדרך עובר חלק מהתזקיק גם יישון במגוון נוסף של חביות קברנה צרפתי, יין מדירה מספרד, מרסלה מסיציליה וחביות פורט. טעמנו דלמור 12 (289 ₪ לצרכן) המצטיין במליחות-מתיקות מעניינת ובעיניי הוא הצעיר המוצלח במשפחה. הוא שוהה תשע שנים בחביות ברבן ואז מחצית התזקיק עובר לחביות שרי למשך שלוש שנים; דלמור 15 (350 ₪ לצרכן) שמנוני ומרמלדי השוהה 12 שנה בחביות בורבון ואז חלק ממנו מועבר לשלושה סוגי חביות שרי; דלמור 18 (530 ₪ לצרכן) עם תחושת עובש מסקרנת ומגרה שמתיישן 14 שנה בחביות בורבון ועוד ארבע שנים בחביות שרי בנות 30 שנה.
חברי המועצה לא נוהגים לטעום, אלא לשתותחברי המועצה לא נוהגים לטעום, אלא לשתות
חברי המועצה לא נוהגים לטעום, אלא לשתות נקודה למחשבה: ההנחה הנפוצה היא שככל שהוויסקי מיושן יותר הוא אמור להיות משובח ובשל יותר ועל זה אנחנו אמורים לשלם יותר. כבר ציינתי שדווקא הצעיר של דלמור היה החביב עליי, ולא בכדי, כי התזקיק שמר יותר על ה-DNA שלו. מיני הוויסקי המבוגרים יותר נכנעו להשפעת החביות והפכו בטעמם לנגישים יותר ללוגם הקאז'ואלי. חברי הסנהדרינק נזקקו למשהו מאתגר יותר והוא הגיע בצורת אייל אוף ג'ורה. מזקקת הוויסקי מהאי ג'ורה, לחופה המערבי של סקוטלנד, נמצאת בלב אי שיש בו גם כביש אחד, פאב אחד, בנק שמגיע פעם בחודש (מגמה מבורכת. הלוואי ומנהל הבנק שלי יתקשר אליי פעם אחת בחיים ויעלם), המון מיתוסים ואגדות, 185 תושבים ולמעלה מ-5000 איילים. המזקקה הוקמה בשנת 1810, והוויסקי שהיא מייצרת תמיד היה אחד החביבים עלי. הטעימה הזו רק אוששה ואישרה את הקשר מחדש. המסע אל ג'ורה התחיל מאייל אוף ג'ורה 10 שנים אוריג'ין (מקור, 205 ₪ לצרכן), מעוטר בסמל קלטי עתיק המסמל לידה ומצטיין בטעם שבולטת בו מליחות כיפית; ג'ורה סופרסטישן (אמונה תפלה, 265 ₪ לצרכן), הוא ויסקי מתובל מאד שבקבוקו מעוטר בסמל מצרי עתיק שהוא סגולה למזל ולהצלחה; אייל אוף ג'ורה 16 DIURACHS OWN (המשקה של בני האי, 299 ₪ לצרכן) שוהה 14 שנים בחביות בורבון ושנתיים נוספות בחביות שרי והוא ממתק מרמלדי אבל לא מתחנף; אייל אוף ג'ורה 21 (670 ₪ לצרכן ) נוצר לכבוד חגיגות ה-200 למזקקה, והוויסקי, המגיע במארז מהודר, מצטיין במליחות אופיינית ובשמץ של טעם זיתים שאני תמיד שמח לפגוש בו. אייל אוף ג'ורה היה המנצח הגדול, כי בלי קשר לשנות היישון ולהשפעות החבית טביעת אצבעו של המזקק וה-DNA של התזקיק נשמרו בו. החבית לא החלישה את עוצמתו של הוויסקי, והוויסקי הזה הוא חוויה ייחודית שתמיד תזהו כשתפגשו. בדרך חזרה עצרנו קצת אצל דייויס במסעדת פיש. נו טוב, עבדנו קשה והיינו חייבים לשתות ולאכול משהו כדי להחזיר כוחות.