רק אחרי שהגשימה את הפנטזיה שלה לרקוד פלמנקו עם להקת צוענים, וכמה כוסות שרי, גילתה טליה לוין שהיא בעצם ממוצא ספרדי. לא רק נתניהו יכול...
קרה שלפני מספר שנים נחת לי ג'וק במוח שאני חייבת לטוס לספרד ולרקוד בה פלמנקו. אחרי כמה שנים בהן למדתי את רזי המחול הספרדי בארץ ועסקתי בו בצורה כזו או אחרת במסגרת הקריירה הקודמת שלי, החלטתי שאחת הפנטזיות שאני צריכה לממש היא לחבור ללהקת צוענים וללמוד מהם את כל מה שלא יצליחו ללמד אותי בשום מקום אחר אף פעם...
המסע הראשון היה לסביליה, שם, בביקור מקרי בבית-כנסת, גיליתי בהפתעה גמורה שכמה מבני משפחתה של סבתי מצד האמא בכלל מגיעים מחרז. "אני חייבת לנסוע לחרז", אמרתי לרפאל הידוע בכינויו רפא - גיטריסט פלמנקו אנדלוסי חתיך, וגם ידיד טוב שליווה אותי במסע לספרד. "קח אותי למסע שורשים", אמרתי והוא לקח. "אבל לפני כן", הוא עצר והביא מהמטבח המעופש שלו בקבוק של שרי, "אני אקח אותך לחרז" אמר, "אבל רק אם תצליחי לשתות את זה. כך אדע באמת שאת משם".
חרז היא בעצם קיצור של Jerez de la Frontera ויש בה לא רק יופי וטבע מרשים אלא גם המון פלמנקו, תרבות רכיבת סוסים וכמובן הרבה שרי. למעשה 'דה לה פרונטרה' האהובה היא-היא בירת השרי האמיתית ולאו דווקא אנגליה, אם כי גם להם יש זכות על השיכר, אבל תכף נגיע לזה. שמה העתיק של חרז היה 'שריש', מכיוון שהסוחרים האנגלים לא הצליחו לבטא את המילה חרז מבלי לשבור את שיניהם העקומות, השתבש שמה ומשם נולד גם שמו של השרי.
אחר כך התברר לי שישנן שתי קבוצות שרי מרכזיות: 'פינו' ו'אולורוסו'. הפינו שנחשב ליבש יותר וצבעו בהיר ביחס לאולורוסו, שהזכיר לי קצת את השרי של הדודות האנגליות הכהה, המיושן והמתקתק. בין שלוק לשלוק היה איזה שהוא רגע בו תהיתי מה היה קורה לסבא שלי - יבואן משקאות חריפים וביניהם גם שרי - לו עשה כמתוכנן את הדרך מספרד לאנגליה כפי שתמיד רצה. אם כי אז, סביר להניח שלא הייתי כותבת לכם מכאן ובשפה הזו.
היקבים המפוזרים בעיר נקראים בודגות. ישנם כאלה שאפשר להיכנס אליהם ללא התרעה מראש, וישנם יקבים שדורשים תיאום. קחו בחשבון שלוח הזמנים החרזאי הוא משהו כמו לוח זמנים של מלצר בנואיבה. הזמנת צ'יפס? תקבל אותו מחר. אז רילקס. ואם יש קצת סטרס בדרך, שתו שרי, הם נמזגים כמו יין בכל טאפאס בר מקומי ובכל שעה ביממה.
אנדלוסי חביב אחד בלי שיניים שישב ליד הקתדרלה וקיבץ נדבות גרם לרפא להתקרב אליו ולהחליף אתו כמה מילים בספרדית. מסתבר שמדובר באחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר באזורי התיירות שרק דוברי השפה יכולים ליהנות ממנו. הוא סיפר לנו קצת על ההיסטוריה של העיר ושאל אם כבר שתינו שרי איכותי. מסתבר כי דווקא הפינו נחשב לשרי העממי בחרז, וכדי לעמוד בסטנדרטים גבוהים של איכות הוא ממליץ לנו לחפש שרי מענבי מוסקטל ופדרו חימנז (הכהים) שמיובשים עד לדרגת צימוקים ורק אחר כך מופק מהם השרי האיכותי.
על מעלליי בעיר הפלמנקו והשיעורים עם הלהקה הצוענית אני לא אספר לכם בפורום הזה, רק אומר שחבריו המוסיקליים של רפא החליטו לקחת אותי כפרויקט שתייה ושמו לעצמם למטרה להגדיל לי את קיבולת הקיבה. איתם למדתי לא רק לשתות, אלא גם על ההיסטוריה הבריטית של המשקה שהתפרסם עוד בתקופה האליזבטנית וזכה לציטוטים רבים בכתביו של שייקספיר. בתחילת המאה העשרים ירדה משמעותית קרנו של המשקה והתאוששותו של הזן בשנות השבעים והשמונים הפכו אותו באירופה ובעיקר באנגליה למשקה חזק וממותק המזוהה בעיקר עם זקנות אנגליות רכלניות. דווקא בשנים האחרונות נעשה ניסיון של בעלי יקבים וטאפאס ברים, הן באנדלוסיה והן באנגליה, להחזיר עטרה ליושנה, ולהניח בקדמת הבמה גם את השרי האיכותי הקלאסי, לזה שיש לו מה שנקרא "טרואר" מרשים, ולהראות עד כמה הוא נפלא עם אוכל.
התרעות פיקוד העורף