רק אחרי שהגשימה את הפנטזיה שלה לרקוד פלמנקו עם להקת צוענים, וכמה כוסות שרי, גילתה טליה לוין שהיא בעצם ממוצא ספרדי. לא רק נתניהו יכול...

קרה שלפני מספר שנים נחת לי ג'וק במוח שאני חייבת לטוס לספרד ולרקוד בה פלמנקו. אחרי כמה שנים בהן למדתי את רזי המחול הספרדי בארץ ועסקתי בו בצורה כזו או אחרת במסגרת הקריירה הקודמת שלי, החלטתי שאחת הפנטזיות שאני צריכה לממש היא לחבור ללהקת צוענים וללמוד מהם את כל מה שלא יצליחו ללמד אותי בשום מקום אחר אף פעם...

קחו בחשבון שהלו"ז החרזאי הוא משהו כמו הלו"ז של מלצר בנואיבה. אז רילקס… (צילום: freeimages.com)קחו בחשבון שהלו"ז החרזאי הוא משהו כמו הלו"ז של מלצר בנואיבה. אז רילקס… (צילום: freeimages.com)
קחו בחשבון שהלו"ז החרזאי הוא משהו כמו הלו"ז של מלצר בנואיבה. אז רילקס… (צילום: freeimages.com)

המסע הראשון היה לסביליה, שם, בביקור מקרי בבית-כנסת, גיליתי בהפתעה גמורה שכמה מבני משפחתה של סבתי מצד האמא בכלל מגיעים מחרז. "אני חייבת לנסוע לחרז", אמרתי לרפאל הידוע בכינויו רפא - גיטריסט פלמנקו אנדלוסי חתיך, וגם ידיד טוב שליווה אותי במסע לספרד. "קח אותי למסע שורשים", אמרתי והוא לקח. "אבל לפני כן", הוא עצר והביא מהמטבח המעופש שלו בקבוק של שרי, "אני אקח אותך לחרז" אמר, "אבל רק אם תצליחי לשתות את זה. כך אדע באמת שאת משם".

חרז היא בעצם קיצור של Jerez de la Frontera ויש בה לא רק יופי וטבע מרשים אלא גם המון פלמנקו, תרבות רכיבת סוסים וכמובן הרבה שרי. למעשה 'דה לה פרונטרה' האהובה היא-היא בירת השרי האמיתית ולאו דווקא אנגליה, אם כי גם להם יש זכות על השיכר, אבל תכף נגיע לזה. שמה העתיק של חרז היה 'שריש', מכיוון שהסוחרים האנגלים לא הצליחו לבטא את המילה חרז מבלי לשבור את שיניהם העקומות, השתבש שמה ומשם נולד גם שמו של השרי.

טיו פפה - אווירה בטיו פפה - אווירה ב
כשהגענו לעיר בשעת בוקר מוקדמת מדי עבור הספרדים, דהיינו 10:00, הייתי ערנית מדי ורפא ניסה לגרום לי לשתוק עד שיצליח לעורר את עצמו. "בואי", הוא אמר ולקח אותי לתחנה הראשונה בעיר: למקום קוראים 'בודגה גונזאלס ביאס', יצרן הפינו המפורסם בעולם, 'טיו פפה'. על פניו מדובר באתר תיירותי שנמצא ליד הקתדרלה, אבל הצצה פנימית למקום מגלה לא רק את האטרקציות התיירותיות שיש באזור, אלא גם סוג של יקב מפואר עמוס בחביות יין. מהר מאד רפא המקומי שמכיר שם "אנשים", סידר לי כוסית של קרופט שהוא בעצם יין pale cream (מדובר בפינו מכובד שהומתק קצת, ולטעמי קצת יותר מדי). אני לא חובבת מושבעת של מתוקים וכנ"ל לא של יינות ה-cream, אבל כמובן שלא עשיתי פרצוף כדי לא לבייש את הפירמה וגם כי לא שילמנו (ואגב, מי שרוכש כרטיס כניסה מקבל שתי טעימות בחינם).

אחר כך התברר לי שישנן שתי קבוצות שרי מרכזיות: 'פינו' ו'אולורוסו'. הפינו שנחשב ליבש יותר וצבעו בהיר ביחס לאולורוסו, שהזכיר לי קצת את השרי של הדודות האנגליות הכהה, המיושן והמתקתק. בין שלוק לשלוק היה איזה שהוא רגע בו תהיתי מה היה קורה לסבא שלי - יבואן משקאות חריפים וביניהם גם שרי - לו עשה כמתוכנן את הדרך מספרד לאנגליה כפי שתמיד רצה. אם כי אז, סביר להניח שלא הייתי כותבת לכם מכאן ובשפה הזו.

היקבים המפוזרים בעיר נקראים בודגות. ישנם כאלה שאפשר להיכנס אליהם ללא התרעה מראש, וישנם יקבים שדורשים תיאום. קחו בחשבון שלוח הזמנים החרזאי הוא משהו כמו לוח זמנים של מלצר בנואיבה. הזמנת צ'יפס? תקבל אותו מחר. אז רילקס. ואם יש קצת סטרס בדרך, שתו שרי, הם נמזגים כמו יין בכל טאפאס בר מקומי ובכל שעה ביממה.

אנדלוסי חביב אחד בלי שיניים שישב ליד הקתדרלה וקיבץ נדבות גרם לרפא להתקרב אליו ולהחליף אתו כמה מילים בספרדית. מסתבר שמדובר באחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר באזורי התיירות שרק דוברי השפה יכולים ליהנות ממנו. הוא סיפר לנו קצת על ההיסטוריה של העיר ושאל אם כבר שתינו שרי איכותי. מסתבר כי דווקא הפינו נחשב לשרי העממי בחרז, וכדי לעמוד בסטנדרטים גבוהים של איכות הוא ממליץ לנו לחפש שרי מענבי מוסקטל ופדרו חימנז (הכהים) שמיובשים עד לדרגת צימוקים ורק אחר כך מופק מהם השרי האיכותי.

רפא לקח את ההמלצות ברצינות ולקח אותי ליקב משפחתי בשם 'בודקה טרדיסיון', אליו נאלצנו להתקשר מראש ולהמתין לשעה היעודה. ביקב שפועל יותר מ-300 שנה עדיין מקפידים ליישן את השרי בשיטות מסורתיות ואת החביות הנהדרות והארומה העצית המשכרת ניתן להריח כבר בכניסה למקום. בחלל הסמוך ליקב היתה תערוכה שלא כל-כך עניינה אותי. אני מניחה שכבר הייתי שיכורה מדי, וחוץ מזה כשאת מסתובבת עם בן המקום את חייבת לאמץ לעצמך פאסון של מקומית ולא של תיירת שמתלהבת מתמונות של סוסים.

על מעלליי בעיר הפלמנקו והשיעורים עם הלהקה הצוענית אני לא אספר לכם בפורום הזה, רק אומר שחבריו המוסיקליים של רפא החליטו לקחת אותי כפרויקט שתייה ושמו לעצמם למטרה להגדיל לי את קיבולת הקיבה. איתם למדתי לא רק לשתות, אלא גם על ההיסטוריה הבריטית של המשקה שהתפרסם עוד בתקופה האליזבטנית וזכה לציטוטים רבים בכתביו של שייקספיר. בתחילת המאה העשרים ירדה משמעותית קרנו של המשקה והתאוששותו של הזן בשנות השבעים והשמונים הפכו אותו באירופה ובעיקר באנגליה למשקה חזק וממותק המזוהה בעיקר עם זקנות אנגליות רכלניות. דווקא בשנים האחרונות נעשה ניסיון של בעלי יקבים וטאפאס ברים, הן באנדלוסיה והן באנגליה, להחזיר עטרה ליושנה, ולהניח בקדמת הבמה גם את השרי האיכותי הקלאסי, לזה שיש לו מה שנקרא "טרואר" מרשים, ולהראות עד כמה הוא נפלא עם אוכל.

אני כותבת את הטור הזה כעת מכיוון שחודשים ספטמבר ואוקטובר הם החודשים לבקר בהם בחרז. מזג-האוויר חמים ונפלא וגם אם יורד פה ושם גשם, עדיין חדוות הטיול והביקור ביקבים לא נהרסת. בחרז יש יקבים רבים שבשטחם ניתן למצוא חדרי אירוח ואטרקציות על טהרת הקולינריה המשובחת וכמובן השרי. אחד האתרים המומלצים בעיני להזמנות וגם סתם כדי להתעדכן מה קורה בתחום הוא: http://www.andalucia.com/cities/jerez/wines.htm.ואם עדיין לא עשיתי לכם חשק, זכרו את דבריו של פאלסטף השייקספירי השיכור הקסום: "אם היו לי בנים, כלל ראשון לחיי אנוש שהייתי נוטע בהכרתם, היה להתמכר לשרי". לא צריכה בנים. אני כבר אימצתי...