מדריד לגיל העמידה: מדריך למיטיבי לסת

באמת שנמרוד שיין רצה להמליץ לכם על מקומות בילוי שווים במדריד, אך עד לרגע זה לא התקבל לכך אישור בכתב מאגוד הקרדיולוגים...

מתי בפעם האחרונה נסעתי לחו"ל בקבוצה? אף פעם. רגע, מתי בפעם האחרונה נסעתי לחו"ל בקבוצה של שמונה חברים? מעולם לא. למעשה, אני לא בטוח שיש לי בכלל שמונה אנשים שאני יכול לומר שהם חברים שלי. ובכלל, בפעם האחרונה שהייתי בארץ זרה בחברתם של יותר משני גברים זה היה בלבנון 1986...

כן, הגענו כבר לגיל שבו "אירוע" זה כבר לא איוונט במובן הבלייני של המילה... (צילומים: נמרוד שיין)

בואו נודה על האמת - הגענו כבר לגיל שבו "אירוע" זה כבר לא איוונט במובן הבלייני של המילה... (צלם: נמרוד שיין) אז הפעם, הנסיעה המפתיעה למדריד שבה היו חברים כמה ממיטיבי הלסת בגוש דן וצפונה, היתה בהחלט חוויה יוצאת-דופן, שאתגרה בשאלה: האם קבוצה של גברים בגיל העמידה יכולה לשרוד ארבעה ימים צפופים של סביאה, בליסה, צריכת מוצרי יסוד ושתייה מופרזת? משום שעד לשעה שבה הכתבה יורדת את הדפוס לא נרשמו אירועים מיוחדים, התשובה היא מן הסתם - כן. במיוחד בגיל שבו "אירוע" זה כבר לא איוונט במובן הבלייני של המילה... אין בכוונתי להרחיב על התפריט בבחינת מה אכלנו ומה שתינו, גם משום שכל אחד מהנוסעים מגלה הבנה בכל אלה טוב ממני, אבל בעיקר גם משום ששכחתי. כן, לבושתי הייתי - לאורך כמעט כל הנסיעה – כל-כך שיכור, חייכני ומפוטם כחתול צ'שייר, ולא היה עלי אלא להשׂתרך כזומבי שנעקרה בינתו אחרי חבורת הלוחמים במשקל כבד, שאתגרה לא רק את המערכת המטבולית שלי, אלא גם את המוניות הצרות מלהכיל של העיר מדריד. גל החום הכבד שקיבל את פנינו לא התחשב בעובדה שחלק מהתיירים הגיע לספרד כשהוא לבוש במעיל הפרווה הטבעי שלו, וכך שכיות החמדה של העיר שבהן התעניינו נעו בין סרווסריות, טברנות, מסעדות טאפאסים, ברים ואף קיוסק אחד בשוק Maravillas הממוזג שברחוב שמתחיל במילה Bravo. עם דגש על מערכת מיזוג פעילה. כן, צריך לומר תודה לחוזה, הבעלים של הקיוסק, שזכה להיות המקום היחידי שיוזכר בפירוש בכתבה הזו. לא רק בגלל הצחוק הכובש והנדיבות, אלא משום שהבר הישן, הצפוף והפתוח שבלב השוק עונה לשם הגנריEl Kiosco, היה המקום שבו בילינו את הארוחה הארוכה ביותר. כמו בהרבה טברנות וברים מקומיים במדריד, חוזה שמח לפנק אותנו בנגיסות קטנות של כל מיני מטעמים שערכם רב תמיד מהמחיר שאתה נדרש לשלם עבור כוס הבירה. ואם אתה לקוח שמוכיח רצינות ומתחבר - כמו החבורה העליזה שלנו - לברז הבירה, תמיד יגישו לך צלחות עם מעדנים על חשבון הבית. בקיוסק של Jose, הממוקם כאמור בין הבאסטות הצבעוניות, אתה יכול להרהיב עוז ולהביא אל הפלאנצ'ה גם בשר מהקצביה הסמוכה, או כל מיני שרצים, ולהפוך את הישיבה במקום לארוחה של ממש. עם זאת, חשוב להבהיר שכל הארוחות המזדמנות האלה התקבלו אולי באהדה על-ידי הצוות, אבל גם עם נימה מסוימת של מחאה מצד קיפניס שטען שכל בר הטעימות הזה לא מחליף מבחינתו - מה שהוא נוהג לכנות - את ה"ארוחה המסודרת". וכך, בהשגחתו, הצלחנו לשמור על תזונה מאוזנת ולא הנחנו לטאפאסים לגרום לנו להחמיץ לפחות שתי ארוחות מסודרות ביום, בישיבה זקופה עד כמה שניתן, צלחת וסכו"ם.

בתחום המשקאות לא היו הפתעות. החום הכבד שירד משמיים כמו מתקן ייבוש ענקי של מספרה, לא אפשר לנו לאלתר. לא פעם ויתרנו על הבירה הצוננת (מטעמי "שיישאר מקום בבטן לאוכל") בעבור יין לבן וקר, קמפארי וסודה, או המלך הבלתי מעורער של הרחוב הספרדי - הג'ין אנד טוניק. בעוד שבלבנט אתה נדרש להצטמצם לקשת צרה מאוד של סוגי ג'ין - לא כל שכן טוניק - במדריד הם הפכו את זה לחגיגה ידענית של ממש. כמעט בכל מסעדה שמכבדת את עצמה תמצאו את עגלת הג'ין המסורתית שמציעה לא רק מגוון מטורף של בקבוקי ג'ין, אלא גם מיני טוניק שיתאימו למשקה השקוף. וכן, הכל מוגש למהדרין בכוס ענקית מלאה בקרח ופרוסות לימון. כל החגיגה המעוצבת הזו נראית אולי נשית מעט למשקיף הישראלי המסוקס מהצד, אבל בחום הכבד זה לא פחות מהצלת נפשות, אחרי שניים- שלושה דליים כאלה אתה מגלה שזה עשה את העבודה. אבל לאיפה נעלם בוזנח... בוזנח, גבירותי ורבותי, במזגן. גם אם פנלופה קרוז היתה מגיעה ומתיישבת לו על הברכיים, הוא היה משליך אותה בחוסר סבלנות, ואומר לה שעם כל הכבוד לבלבולי המוח שלה על אלמודובר, הוא באופן אישי, עפה לו הקופסה מהחום, ושתזמין לו מהר מונית לחדר הקירור במלון. דקה אחר-כך כבר אפשר היה לראות איש גדול וסובל נעלם במכונית בגודל של פליימוביל בשדרת Paseo de la Castellana. אבל לזכותו של בוזנח יאמר שהוא תכנן לנו מסלול קולינרי למהדרין, ושמידת האחריות שהוא לקח על החבורה היתה לא פחות ממעוררת כבוד. שתבינו, להשתלט ולרצות שמונה גברים מבוגרים ויודעי ח"ן זה לא דבר שהולך ברגל. בטח לא בחום הזה. זרוע פיקוד נוספת היה כמובן מר חוטינר, שהיה מסמן מדי פעם איזו תנועה עדינה עם היד, ותוך שהוא מצמיד אצבע לאגודל, היה מפטיר כמעט בלחש "רק משהו קטן" וחבורת ההוביטים היתה יודעת שזה הקוד להיכנס מהר לאיזה בר על-מנת לשבור את הצום שכולנו סבלנו ממנו בעשר הדקות האחרונות. וכפי שנהוג לומר: "זהו דוקטור, עד כאן אני זוכר". ואם לא יצאתם מהכתבה הזו עם רשימת המלצות בסגנון עדות הטריפ-אדווייזר, זה רק בגלל שאחרים יודעים לעשות את זה טוב ממני, ומשום שהרעיון של הכתבה הזו הוא שבהתמלא התנאים הנכונים, אהבה אפלטונית בין גברים יכולה להגיע גם סביב העשור החמישי, אם יש בסביבה משהו טעים להכניס לפה, אלכוהול נגיש, תחושה משחררת של חופשה ובעיקר אנשים שהם עולם בלתי נדלה של תוכן ועניין. וכאלה, שאתה יודע שאתה רוצה להישאר אתם בקשר גם אחרי שאספתם את הכבודה שלכם מהמסוע ההוא בנתב"ג.