מבחן לנצ'נר: שיפוד פרגית

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: שיפוד פרגית…

דווקא בימים אלה, של פילוג, פיצול וקיטוב בחברה הישראלית, יש מקום להעלות על נס את תרומתו של שיפוד הפרגית לאחדותנו. אמנם לא כולם מתלכדים סביבו – המרחב הציבורי נוטה לעכל צמחונים וטבעונים – אבל מעטים הם המאכלים, בוודאי הבשריים, שנאכלים בחדווה דומה על-ידי ילדים מפונקים, נשים במשטר תזונה קפדני וגברים בשרניים שמתפתים לבגוד בקבב.

כך זכה שיפוד הפרגית, כשהוא מקדים בהתמדה את הסטייק, הכנפיים, הנקניקיות וכן - גם הקבב, בתואר מלך המנגל. במקביל, הוא מכהן כמלך השיפודיות, אף שמדובר בשתי ממלכות נפרדות, שונות ולעיתים יריבות. עד כדי כך רבים קסמו והשפעתו.

התצורה השולחנית: בצלחת, לצד סלט ירקות ואורז או צ'יפס – נפוצה יותר, בעיקר בקרב אנשים שמגדירים עצמם "אוכלים כמו בני אדם". התצורה המתחרעת: בלאפה מתפקעת מחומוס, טחינה, חריף ושוב צ'יפס – היא כמובן המענגת יותר. אבל זו שמורה לסועדים שמ-מ-ש לא אכפת להם איך הם נראים בזמן הסעודה. המהדרין, אגב, או לפי פרסומים זרים, הילידים, נוהגים פשוט לאחוז בקצה השיפוד ולפרוק מעליו את פיסות הבשר בשיניהם. קלאסיקה.

מדרש השם של הפרגית מעניין לא פחות מגינוני הארוחה של טורפיה. בשפת המקור, זו תרנגולת צעירה, שהתגלגלה בשפת העם - המקפיד בכבוד נשותיו - לבחורה צעירה. בתפריט, זהו בשר הירך של התרנגולת, לאו-דווקא הצעירה.

ואם כבר מדברים על הבשר, מדובר בחלק היבש פחות (או העסיסי יותר, תלוי בלחלוחיות המתבונן...) בעוף. וזה, עוד לפני שניגרו עליו רוטב הטחינה, מיצי הסלט, זיעת המנפנף וריר הסוציומטים שעומדים בצד בלי לנקוף אצבע ורק מתעניינים "מתי כבר מוכן הפרגיות". שיפוד הפרגית, אם כך, הוא לא סתם מאכל ישראלי המייצג נאמנה את הטעם הישראלי. הוא עמוד האש.

למה כן?

א. האופציה הקלה והבריאה – יחסית, הכל יחסית – בספקטרום העל-האשי. ב. בלעדיו, ובלעדי ספריי השלג, אין יום עצמאות לישראל. ג. מאמצע החיים ואילך, זו הפרגית היחידה שיש לך סיכוי לתפוס.

למה לא?

א. תמיד מתמלאים משניים כאלה ומפספסים את האנטרקוט. ב. 30 שקל למעט ציפור על מקל בשיפודיה זה הרבה יותר מדי. ג. מדעית, אין אפשרות לסיים אותו בלי נפילה מכתימה של חתיכה על המכנסיים.