נותן בכוס: עמק האלה שרדונה ב'טייגר לילי'

זיו לנצ'נר יוצא למסע דילוגים קולינארי, מצמיד מנה לכוס בירה וממשיך הלאה. הפעם הוא הולך על 'פאננג פירות-ים' לצד כוס 'עמק האלה' שרדונה במסעדת טייגר לילי…

לזכותה של 'טייגר לילי', ייאלצו להודות גם המסתייגים השונים ממתחם שרונה, נזקפת מראש העובדה שהיא המובלעת המסעדתית היחידה בשוק האוכל הדוכני שבמקום. כ"מסעדת שוק", ודאי כזו המגישה מנות רחוב, היא גם מעוצבת נחמד - ברוח רחוב תאילנדי, כאילו - ושוקקת בהתאם. השוקקת היא נקודה למחשבה, הזדמנות נוספת לשאול את עצמך (ואתכם) איך המטבח התאילנדי, ובעיקר העממי, לא תפש יותר בישראל, מדינה שנוסעת לתאילנד ועפה על תאילנד ומתאים לה, באופי, לאכול עוד תאילנד.

טייגר לילי, בשני סניפיה התל-אביביים, מציעה קשת מאכלים די רחבה: מראשונות מגוונות וסלטים, דרך מרקים, אל מוקפצים ותבשילים, ובהם בשרים, דגים ופירות-ים, בלי אילוצי כשרות, תודה לאל. המחירים עצמם הם יותר מ"דוכניים" ופחות מ"שפיים", ובצדק. טיב המנות נמצא בטווח הזה.

שיטוט באצבע על-פני התפריט (זה טאבלט, נו) הביא אותי למנה בשם 'פאננג פירות-ים' (78 שקל) שנראתה מעניינת ומאתגרת מאחרות: תבשיל חלב קוקוס בקארי חריף עם ראשי קלמארי, שרימפס ומולים, פלפל אדום, ערמוני מים, בוטנים ועוד. שני פלפלים חריפים מצוירים בצד הפירוט הטו את הכף. כוס היין המלווה היתה הפעם שרדונה של עמק האלה, הנמכרת כאן בצהריים תמורת 20 שקל אטרקטיביים.

טייגר לילי היא מובלעת מסעדתית בשוק גם בהגשה ובעיצוב המנות. אמנם מדובר אוכל רחוב, אבל המנה שלי, לדוגמה, הגיעה בקערת נירוסטה מגניבה, שעושה חשק. האורז הלבן נח, כראוי, בקערת חרסינה נפרדת. ועכשיו, הטעם. הפאננג העשיר, הנדיב בפרי-ים, הוא לא מהמעודנים. חריף-ישיר, לפנים כזה, אבל אפקטיבי. זו קערה לרעבים, למיוזעים, לעמידים בפני פיקנטיות מחוספסת.

כאן בדיוק השתלב היין. השרדונה של יקב 'עמק האלה' הוא בסיסי ונכון, לא מתנצל, עם חמיצות טובה וסיומת שנאחזת. הזהוב הזה, החמצמץ והעקבי, עמד יפה מול המנה הקשוחה הזאת ומילא תפקיד חשוב כשיישר אותה. לא נראה לי שהוא יהיה ברחוב בבנגקוק כדי למלא תפקיד דומה, ולכן כדאי לצאת לשם עם בקבוק מוכן ביד. או, פשוט יותר, להביא יותר מתאילנד לכאן.

טייגר לילי, שוק האוכל. מתחם שרונה, תל-אביב