את הקריירה המשונה שלו התחיל חיליק גורפינקל כמקלף פלפלים קלויים בקיוסק של דוד שלו שמעון ז"ל על החוף בבת-ים. אבל את האהבה האמיתית שלו לאוכל - כזה שנעשה עם הרבה רגש ושמחת חיים - הוא למד מהחיים עצמם, אבל בעיקר מדודי שיק

את הקריירה המשונה והלא ממש עקבית שלי בעולם האוכל, התחלתי באופן רשמי לפני 22 שנה, כשנרשמתי, השד יודע למה, לבית-הספר למלונאות (וטבחות) תדמור. אבל בעצם, פתאום נזכרתי, את חיי במטבחים התחלתי הרבה קודם. כמקלף פלפלים קלויים בקיוסק של דודי שמעון ז"ל על החוף בבת-ים ואחר-כך כמוזג מיצים במסעדת הבלינצ'ס ההונגרי של שושנה ברחוב ירמיהו בתל-אביב, בדיוק באמצע הדרך בין בית הורי לתיכון עירוני ה' בו למדתי.

אם לא קיבלתם התקף לב או התקף נוסטלגיה קשה, או שאינכם אוהבים אוכל או שאין לכם לב (צילומים: תמר פורת)אם לא קיבלתם התקף לב או התקף נוסטלגיה קשה, או שאינכם אוהבים אוכל או שאין לכם לב (צילומים: תמר פורת)
אם לא קיבלתם התקף לב או התקף נוסטלגיה קשה, או שאינכם אוהבים אוכל או שאין לכם לב (צילומים: תמי פורת) אחר-כך כמובן עשיתי מה שציפו ממני, או לא, והמשכתי לכמה שנות עבודה במקצוע המשפחתי - קולנוע. בכל פעם ששואלים אותי, ואף אחד כבר לא שואל, איך התגלגלתי לבישול, אני עונה שאיני יודע או איני זוכר. אבל אני זוכר היטב. זה בגלל דודי. דודי שיק. דודי שיק הוא הטבח הכי טוב בתל-אביב. טבח, לא שף. שפים יוצאים עם דוגמניות, מצלמים את המנות שהכין הסו-שף שלהם באינסטגרם ובעיקר מספרים כל הזמן שהם שפים. דודי, הוותיק מרובם והמוכשר מכולם, פשוט מבשל. וגם מבשל פשוט. וזה כל-כך לא פשוט. ובגילו של דודי, שהוא גם גילי שלי, זה גם כואב נורא בגב וברגליים. אבל דודי עדיין מבשל. ואתם אפילו לא יודעים. כנראה. באותם ימים רחוקים, קצת לפני שנרשמתי לתדמור, היתה לדודי מסעדה בפלורנטין בשם דודי בית אוכל. בימים טובים, וכל יום היה שם טוב (אני יודע כי הלכתי לשם שלוש פעמים בשבוע) היית יכול לשבת שם עם אנשים מצחיקים, מהבוהמה או מחנויות המנורות שבסביבה (מרטין, אפרים, אתי, רשימה חלקית בלבד) לשתות גולדסטאר נהדרת מהחבית, לספוג נזיפות מפרלה המלצרית שהיתה גם מורה (לתנ"ך אני חושב. אנחנו עדיין נפגשים לפעמים בבוגרשוב ונזכרים) ולאכול את האוכל ההונגרי של דודי. את הגולאש הבלתי-נשכח, הרקוט-קרומפלי (מאפה ביצים, תפוחי אדמה ונקניקים בשמנת), הוודש הוש (בשר פרא בהונגרית) שהיא מנה של בשר ברוטב חמוץ עם כופתאות לחם, את צלי החזיר, סלט תפוחי-האדמה, טרין כבדי העוף בשומן האווז, אטריות הכרוב שהוא כרוב מאודה עד שהוא ממש חום ומגישים עם אטריות רחבות, את ה'פפריקש צ'ירקה' - עוף בפפריקה עם בצקניות בשמנת, וכמובן - את מרק הדובדבנים הקר עם השמנת החמוצה, כופתאות הגבינה ה'רגילות' וכופתאות ה'גומבוצים' שהן אותן כופתאות ממולאות במשמש או שזיף טריים או בצורת קונפיטורה ואחר-כך מגולגלות בפירורי לחם ומטוגנות בחמאה. אני מקווה שאתם עדיין איתי ולא קיבלתם התקף לב מרוב שומן רק מלקרוא את זה, או התקף נוסטלגיה קשה. אם לא קיבלתם אף אחד מהם, או שאינכם אוהבים אוכל או שאין לכם לב. בקיצור, אצל דודי, שאותו הכרתי שנים ארוכות לפני כן (אביו הוא מוותיקי ובכירי עורכי הסרטים בישראל ואבי אותו כנ"ל רק צלם ולכן דודי ואני הכרנו, שטחית, כבר קודם), נתעורר בי החשק המוזר לבשל בעצמי ואולי אפילו לפרנסתי. דודי אפילו 'הוריש' לי את תיק הסכינים היפהפה שלו (מעור אמיתי) ואת סכין הפירוק עם הידית הכחולה שמשמשת אותי עד היום, אם כי כיום אני מפרק בעזרתה בעיקר תפוחים לקופסת האוכל של בני הצעיר. ולמה אני מספר לכם את כל זה - ויכולתי להמשיך לנצח אבל בדקתי לכמה מילים הגעתי עד כה ונדמה לי שזה בערך המקסימום שהמדיום הנוכחי סובל - או, טוב ששאלתם. מכיוון שהשבוע, אחרי עשרים שנה, זכיתי שוב לאכול את האוכל הזה. דודי מגיח פעם בכמה זמן ועושה ערב הונגרי, אבל הפעם מדובר בשבוע ולכל חובבי האוכל ה'בריא' הזה יש הזדמנות פז להתענג עליו שוב. מדובר בשבוע האוכל ההונגרי שבו יתארחו דודי והגומבוצים (וכל שאר המנות. טוב כמעט כולן) במסעדת "טשרניחובסקי 6" בתל-אביב. וככה ישבנו ענת ואני, ופתאום כבר יש לנו ילדים, וזללנו גולש עם בצקניות, ופפריקש צ'ירקה, וכרובית ופטריות מטוגנות, וכבדי עוף בשומן אווז, שתינו פלינקות (יי"ש הונגרי) של שזיפים ומשמש, ולקינוח, כמובן - גומבוצים ובלינצ'ס (הנה הבלינצ'ס מהמערכה הראשונה. לא באמת חשבתם שהוא לא יירה בשלישית), ולא ידענו את בטננו מרוב פחמימות ושומן ואת נפשנו מרוב עונג, געגועים, נוסטלגיה ואושר. אושר אמיתי וצרוף. יש המון מסעדות בתל-אביב, ולא מעט טבחים טובים. אבל לאיש מהם, ואני כמובן מאד לא אובייקטיבי, אין לב ויד כמו של דודי שיק. דודי מבשל כמו שהמון אנשים שכחו כבר איך או אף פעם לא ידעו. עם נשמה. עם שמחה ועצב ועצבים וכעס וכל מנעד הרגשות שיש (או אמורים להיות) לטבח ולאדם. שזה אמור להיות אותו דבר. עם החיים. אני מקווה בשבילכם שתצליחו לתפוס מקום. סרווס. שבוע האוכל ההונגרי. 9-16 בפברואר. "טשרניחובסקי 6", רחוב טשרניחובסקי 5 (כן זו הכתובת, לא התבלבלתי), תל-אביב. 03-6208729