חיליק גורפינקל מרחיב את גבולות הגזרה ומנסה לשדך בין וויסקי למתוקים, והפעם: ג'ק דניאלס ועוגות דבש של 'פיס אוף קייק'…

לא בקלות אני נפרד מסדרת ה'בירה וחטיפים מלוחים'. לדעתי עוד אשוב עליה. אבל רוחות הסתיו (הדמיוניות משהו) הנושבות (במוחי) והשנה החדשה המתדפקת בשער, שלא לדבר על טום וייטס המתנגן עכשיו במערכת ושר משהו על וויסקי (וצרות), גורמים לי לכמיהה לא מוסברת אל המשקה שכבר שנים איני שותה. וויסקי. למה איני שותה וויסקי? קשה להגיד. כנראה, כמו תמיד, כי אני מפחד. לא רק מהוויסקי, אלא גם, ובעיקר, כרגיל, מעצמי. מפחד שאזכר כמה זה טעים. לפחות חלק מהמגוון האינסופי...

המתיקות הלא ממש קטנה המסתתרת בו הופכת אותו לבן לוויה מושלם למתוקים למיניהם... (צילומים: יח"צ, רונן מלחן)המתיקות הלא ממש קטנה המסתתרת בו הופכת אותו לבן לוויה מושלם למתוקים למיניהם... (צילומים: יח"צ, רונן מלחן)
המתיקות הלא ממש קטנה המסתתרת בו הופכת אותו לבן לוויה מושלם למתוקים... (צילומים: יח"צ, רונן מלחן)

למזלי הרב, רוב סוגי הוויסקי כבר לא עושים לי את זה מזמן. כל הכובד הזה, העשן, הווניל והעץ, התחכום והעומס הרגשי, הנפשי, כבר מכבידים עלי תקופה לא קצרה. זה לא אומר שאני לא מתגעגע לפעמים. אני הכי אוהב להתגעגע לדברים. בעיקר לכאלה שעוד לא היו. אבל גם לכאלה שכן. וויסקי למשל. אז סדרה חדשה על וויסקי יכולה להיות תירוץ מצוין לחזור, ולו גם לכמה רגעים וכמה שלוקים, אל הידיד הנאמן, שעולה כמובן, המון כסף מזומן. אבל וויסקי לבד לא הולך. למרות שבעצם כן. תשאלו את טום וייטס. ופרנק סינטרה. ומי לא.

בסדרות האלה שהמצאתי כאן (וודקה ודג מלוח, בירה וחטיפים, יינות בורגון ופלצנות) יש תמיד פרטנר למשקה. חשבתי קצת למה בא לי להיטפל הפעם, ואיך אוכל להזיק לעצמי עוד קצת. ואז הבנתי. התשובה הרי תמיד מחכה לי בארון ובמקרר. ממתקים. אז לכבוד השנה החדשה המתקרבת בצעדי ענק, החלטתי שה'ממתק' הראשון תהיה עוגת הדבש המסורתית. אלא שלכו תמצאו דבר כזה בעידן ה'בטעמים' המקולל. עוגת דבש של פעם, כזו שכל מה שיש בה זה קמח, ביצים (אולי) וגם קצת (אולי) דבש.

יש גם כאלה כמובן, במרכולים בעשרה שקלים ובקונדיטוריות של פעם. אבל אני, אלוהים יודע למה, החלטתי הפעם לזרום עם השינוי ודגמתי שתי עוגות דבש 'יצירתיות' של קונדיטוריית 'פיס אוף קייק' היפואית הנחמדה השוכנת ממש מול בית המקדש השני, הלא הוא סניף שבטי ישראל של אבו חסן. הראשון הוא כמובן הסניף המקורי ברחוב הדולפין 1. 'פיס אוף קייק' הפכה אמנם כבר די מזמן לרשת קטנה ומצליחה, אבל המקום המקורי ביפו מצליח לשמור על איזו רוח, ובכן, יפואית, יהיה זה מה שיהיה.

ג'ק דניאלס - בקבוקג'ק דניאלס - בקבוק
טעמתי (כלומר, תקעתי כמו חזיר) שתי עוגות. האחת די קלאסית במפתיע - כזו שצורפו אליה אמנם שקדים מקורמלים ושמנת מתוקה, אבל שמרה בכבוד על רוח החג וישראל סבא. סבבה. השנייה כבר היתה, לפחות בתיאורה, מופרעת למדי. מתחת לשם המפוצץ 'האני צ'ילי קייק' הסתתרה עוגת דבש עם מי ורדים וריבת משמש וקצת קוקוס ו... צ'ילי, ירחם השם. ובכן, הצ'ילי, למזלי, לא הורגש כלל, קוקוס זה אחלה ומישהו נזהר מאד, תודה לאל, גם עם ריבת המשמש ובעיקר עם מי הוורדים השתלטניים מטבעם. התוצאה היתה מפתיעה בטיבה ומשמחת מאד. לפחות גרגרן חסר תקנה כמוני. הרי ידוע שחלק גדול מהציבור לא ממש סובל עוגת דבש. אבל אני, מה לעשות, מעולם לא הייתי חלק, בטח לא גדול, מאיזשהו ציבור.

לכל הכבודה הזו צירפתי הפעם את אחת הקלאסיקות הכי גדולות ונצחיות, כוסית ג'ק דניאלס. מה אפשר להגיד על ג'ק הישיש שעוד לא נאמר. אולי רק שהמתיקות הלא ממש קטנה המסתתרת בו הופכת אותו לבן לוויה מושלם למתוקים למיניהם. אותי הוא הופך לקלינט איסטווד דה-לה-שמאטע לשעה קלה. חבל שהתעקשתי להרוס את הדימוי עם עוגת דבש במקום איזה סיגר טוסקני שחור ודקיק שאותו הייתי לועס, יורק ואחר-כך ממלמל: "גו אהאד, מייק מיי דיי", מערבב לפחות שלושה סרטים ברגע אחד דמיוני. חג שמח יהודים.