5 מקומות שכיף לשתות בהם באילת: פאב אירי, מלון, חנות יין, מבשלת בירה – והמסעדה הכי טובה בעיר...
אילת, מעצם היותה עיר של חופשה, משופעת בברים ומסעדות. הבעיה היא שבשנים האחרונות, עם הירידה במספר התיירים והעלייה במספר וועדי העובדים, הפכה העיר למעט סטנדרטית: יותר מקומות למשפחות – פחות מקומות לבליינים. יותר מסעדות-רשת כשרות ופחות מסעדות שף שיציגו חידושים קולינאריים. דגמנו חמש דרכים לשתות (ולפחות במקרה אחד – גם לאכול) כמו שצריך באילת, אבל מחובתנו להזכיר שיש בה גם כמה מוסדות וותיקים וחדשים שיכול להיות שדווקא בהם תמצאו פיינט או דרינק כלבבכם. חובה להזכיר בהקשר הזה את פאב ה"מאנקיז" הוותיק, או את המקום החדש שפתחו בעלי ה"פארק אבניו" – שלצערנו לא הספקנו לבקר בו, מסעדות כמו למשל "המפלט האחרון" שבה נדמה כי הזמן עצר מלכת – לטוב ולרע כאחד – אי-שם לפני שלושים שנה. ועוד. רוצים לומר: הרשימה שלהלן היא אולי לא מלאה, אך מה שחשוב הוא שאנחנו עומדים מאחוריה בגאווה: מ'פאדיז' ועד 'לוויתן', מ'יינות אילת', דרך מבשלת 'סוף' ועד לשירות המשלוחים של 'פאנקו', את כולם דגמנו – ונהנינו....
יש באילת לא מעט מקומות ללגום בהם גינס, אבל יש רק מקום אחד שבו אפשר – אפילו באמצע הקיץ הלוהט –לחשוב לרגע אחד שאתה באירלנד. הוא ממוקם במרכז התיירות הישן, בערך 300 מטר משדה-התעופה, הקהל שלו מבוגר יחסית – וחלק מהתפריט נראה בכלל כמו הומאז' לאייטיז, אבל דווקא בגלל זה ה"פאדי'ז" האילתי עושה לנו נעים עוד לפני שלקחנו שלוק מהגינס המדויקת שלו. הפאדי'ז נראה קצת כמו גלויה מזמנים אחרים, בתפריט שלו יש מנות כמו "פלטת מטוגנים", המוזיקה – לפחות במשך שעות היום – היא MTV והמסכים הרבים מסביב מקרינים משדרי ספורט, ובכל זאת אני אוהב את המקום הזה.
שיא העונה שלו, כמו שמעיד הבעלים, היא דווקא בחודשי החורף – כשתיירות המשפחות מפנה את מקומה לקהל מבוגר יותר שרוצה לשתות את הבירה שלו בשלווה, בלי כל הקרחאנה האילתית שמסביב. כ-36 ברזי בירה יש בפאדי'ז, אבל אני אוהב בעיקר את זה שמזרים את הזהב השחור: במזיגה מהירה מעט מהמקובל בז'אנר, אבל עם כוס נכונה, הקצפה מדויקת – דקה אך סמיכה - טמפרטורה מצוינת ויופי של טעם. כמי שיודע עד כמה הנסיכה האירית הזאת בגרסת החבית שלה מתעבת מקומות חמים, אני יכול רק להסיר את הכובע בפני האנשים של פאדי'ז על איכות המזיגה.
מרבית המנות שבתפריט הן מנות בר קלאסיות: המבורגר וצ'יפס, כריך רוסטביף בג'בטה ענקית, קלמארי מצופה ומטוגן בשמן-עמוק... במילים אחרות: לא מה שהקרדיולוג ימליץ, אבל בדיוק סוג האוכל שאני מצפה לו בבר כשאני בא לשתות. בעידן שבו התפריט של רוב הברים מנסה להתחרות בזה של המסעדות, הרי שמי שמציע לי פלטת מטוגנים הוא בעיני חדשני, כמעט חתרני...!
אז כן, יש באילת עוד ברזי גינס, יש מקומות מעודכנים יותר, בוודאי שאופנתיים יותר, אבל אני, כשאני מגיע לאילת, עוצר קודם כל בפאדי'ז, לוגם שני פיינטים מהירים יחסית של גינס טובה – ורק אחר-כך מתחיל לחשוב על שאר האטרקציות שיש לעיר הדרומית להציע.
פאדי'ס. מרכז התיירות, אילת
במהלך חודש אוגוסט תציין חברת "פאנקו" שנה לפעילותה בישראל. החברה (שמסיבות מובנות התקבלה בחשד על-ידי הגורמים בענף) מספקת משלוחים של אלכוהול ומוצרים משלימים, כמעט לכל חלקי הארץ, במחירים שהם לרוב נמוכים משמעותית מהמחירים שהיו מוכרים לצרכן הישראלי.
אחת האטרקציות האחרונות שהשיקה "פאנקו" הוא השירות המיוחד "פאנקו אילת" – שירות הזהה למעשה לשירות חברת פאנקו בשאר חלקי הארץ, אך ללא המע"מ, מה שהופך את המחירים הנמוכים בלאו הכי של החברה למחירים אטרקטיביים אפילו יותר. אלא שהמחיר הוא רק חלק מהעניין: הנוחות היא זו שמשלימה את ההבדל.
אפשר כמובן לרכוש בקבוקים באזור המרכז ולטלטל אותם לאילת, אפשר ונעים כמובן לבלות בחלק מהברים ברחבי העיר, אבל מי שרוצה לשתות בחדר המלון – צעירים שרוצים להעביר כמה סיבובים של וודקה עם משקה אנרגיה לפני שיזמינו מונית למועדון, מי שבא לו לשבת על המרפסת עם בירה במקום לצאת לקרוע את העיר, או אפילו חובבי משקאות רציניים יותר כמו וויסקי או קוניאק שרוצים למזוג לעצמם כוסית נחמדה בחדר כדי להיכנס עוד יותר לאווירת החופש – כל אלה ימצאו את "פאנקו אילת" יעיל עד מאוד: מזמינים דרך האתר או מתקשרים למספר הטלפון: 1-700-702-232, משלמים באמצעות כרטיס אשראי – והמשלוח מתקבל במלון (כנגד הצגת תעודת-זהות של המזמין, כדי למנוע מכירה לקטינים) בתוך שעתיים. גורמים בחברה מסרו כי בקרוב יסופקו גם מוצרים משלימים, למשל קרח (למי שלא רוצה לחכות עד שמה שהיה פעם ה"מיני-בר" יקפיא לו את הוודקה) ועוד.
אז נכון שבאילת יש לא מעט מקומות נחמדים לשתות בהם – וארבעה מתוכם תוכלו למצוא בסדרת הכתבות שלנו על העיר הדרומית, אבל אם השרב כבד עליכם, או שסתם בא לכם דרינק קטן בין הבריכה לתנומה של צהרי היום, מומלץ לנסות את האופציה של "פאנקו אילת".
יש חנויות יין רבות בעולם - חלקן מלאות בתוכן, חלקן מתמקדות במחיר וחלקן נמצאות שם כי צריך ויש ביקוש, אבל לא חשוב איפה תסתובבו בעולם, רק מעטות מהן משלבות ידע מקצועי, אווירת יין שעוטפת אותך מכל כיוון ויותר מהכל - התחושה שהבעלים אוהבים את מה שהם עושים וכל נקודה בחלל החנות מלאה בנשמתם ובאהבת היין שלהם. כזו היא חנות היין 'יינות אילת', הנמצאת באזור התעשייה הצפוני של העיר.
ערן ודולי פתחו את חנות היין שלהם באילת בשנת 1999 והפכו למפיצי יינות יקב רמת-הגולן - משימה לא קלה באותה תקופה. אילת אמנם היתה ותישאר עיר הנופש האולטימטיבית של ארצנו, אבל מרקם הנופשים בה משתנה עם השנים, ובתחילת שנות האלפיים עם התפוצצותם של הסכמי אוסלו, הפכה אילת ממרכז תיירות נכנסת למרכז תיירות פנים. תרבות השתייה התבססה אז, יותר מאי פעם, על משקאות אנרגיה וודקה, כך שעבודה רבה עמדה בפני מי שניסה להשכין במקום תרבות יין נינוחה. ערן עשה זאת באהבה ועקביות מופלאים, כאלה שגם בתל-אביב נדיר למצוא כמותם. בשקט נפשי, מלא ביטחון עצמי וכוח התמדה, בנה ערן מערך יין מעולה, תוך שהוא מקפיד על כל פרט בשירות היין ומעניק ללקוחותיו, פרט ליין איכותי השמור בצורה קפדנית - ובאילת זה חשוב יותר מכל מקום אחר בארץ - גם עזרה מקצועית, ידע והכוונה.
עם השנים התפתחה החנות ועברה למשכנה הנוכחי באזור בתעשייה, שם הפכה למרכז תרבות והנאה של יין. מגוון היינות התרחב עד מאד, וכולל בתוכו יינות ישראליים רבים. כמובן שמטבע היותו של ערן מפיץ היין של רמת-הגולן, נוכחותם בולטת בחנות, אך לא רק, הכל עטוף ביקבים קטנים ומשובחים שנבחרו בצורה מקסימה, ולצדם יין מכל העולם, בירה ממבשלות קטנות וכיפיות, ואם תחפשו טוב תמצאו גם גראן קרו נדירים מבורגון.
שיאה של החגיגה מגיע בימי שישי: החל משעה 11:00 בבוקר הופכת החנות למרחב בילוי, מיני פסטיבל יין מלא חן והנאה. קהל רב, מגוון, רובו הגדול מקומי, אך גם מעט תיירים ויודעי סוד המגיעים לחופשה באילת. את היין מורידים מהמדפים, וכל אחד בוחר לו גם את בביס המתאים. חוויה אמיתית של מוזיקה מלאת חיים ואוירה של משתה יין יצרי ונפלא.
יינות אילת. הבורסקאי 17, אילת
כשפוגשים אנשים שהפכו תחביב למקצוע, אפשר רק לאחל להם "בהצלחה" – ונדמה שלפחות במקרה של "מבשלת סוף" (בשורוק, כמו ים-סוף) ההצלחה כבר בפנים. עד כמה שידוע לנו, מדובר במבשלת הבירה היחידה באילת ואף על פי שבחום האילתי מתחשקת לרוב לאגר פשוטה על פני איזה "אייל" מתוחכם, קשה שלא לפרגן לשלושת החברים-שותפים: יעקב, נתן ותומר שמייצרים במקום שישה סוגי בירה לטעימה וצריכה בתחומי המבשלה – ועוד שני סוגים למכירה בבקבוקים במסעדות ופאבים ברחבי אילת.
היינו יכולים לתת כאן סקירה מלאה על ההבדלים בין סוג לסוג וביקורת-איכות על הבירה (לטעמנו, היא עדיין בשלב חיפוש-הזהות, באופן אישי הייתי מעדיף שיתמקדו אולי בפחות סוגים, אבל יעבדו עם כל אחד עד לקבלת תוצאה מעולה. זה לא אומר כמובן שהמצאי הנוכחי אינו ראוי, אבל תמיד יש מקום לשיפור), אבל האמת היא שמעבר לפרגון למיזם החדש, הרי שהחלל של מבשלת סוף מרשים ביותר: המבשלה נמצאת מאחורי קיר זכוכית שקוף שמאפשר מבט אל תהליכי הייצור, בעוד שהמקום עצמו מעוצב כפאב-מסעדה (שימו לב במיוחד למנורות המעוצבות מבקבוקים!), עם תפריט שנראה מזמין מאוד לנשנש לצד הבירה. בהחלט מקום לא שגרתי להעביר בו ערב אלטרנטיבי באילת.
מבשלת סוף. האורגים 2, א.ת צפוני, אילת
הטיילת של אילת הפכה עם השנים להיות מקום די בלתי נסבל. דוכני מכירה של כלום ושום דבר לצד קיוסקים מפקיעי מחירים, כמויות בלתי נגמרות של אנשים ומוסיקה צווחנית וקודחת ראשים, או בקיצור - אנחנו זקנים. ואז מגיע סוף העולם. בקצה הטיילת, בעצם במקום הבנוי האחרון בה, אחרי ג'ירף ואחרי הסיבוב, בקומת הקרקע של מלון הרודס, כמעט בעקבה וממש בלי שלט בחוץ נמצאת מסעדת 'לוויתן'.
את ליאור רפאל ובת-זוגו ענבר שפירא הכרנו לפני כמה שנים, כאשר הצלחנו לתפוס את המסעדה המהפכנית שלהם קצת לפני הסגירה - זאת היתה 'המסגר 5' ששינתה את פני הקולינריה באילת. 'המסגר', או כמו שקראו לה הבעלים 'המסגרייה', היתה מקום קטן עם שולחן אחד גדול, תפריט משתנה שנכתב כל יום על הלוח ומטבח בגודל של יותר מחצי משטח המסעדה. ליאור ערך שם סוג של ארוחה, או יותר נכון משתה, ובעצם עשה מה שבא לו. כלומר, הייתם יכולים להגיע למסעדה ולמצוא את הדלת נעולה ואת השער הקטן סגור באזיקון כאשר בפנים שמעתם קולות של אוכל ואנשים נהנים.
כמה חודשים לאחר הסגירה פתחו בני הזוג את 'לוויתן' ועשו אפילו קפיצת מדרגה נפלאה למעלה. לוויתן שוכנת במקום שכבר אירח מסעדות שף (אם אני לא טועה רונן דברת בלוך בישל שם מתישהו). חלל לא קטן מחולק לחללים קטנים ואינטימיים יותר מסביב לבר נעים וקריר. המטבח עוד יותר גדול מגודלה של כל המסגר ז"ל, אבל היד של ליאור נשארה אותה יד והאוכל פשוט נפלא.
שתינו קצת קמפארי ובקבוק של כרם שבו גרשון - אחד היינות המשוגעים ביותר שנוצרו בארץ ומתאים לאוכל המשוגע של ליאור. הקו הראשון של האוכל הוא ללא ספק פירות-ים, הכל במנות מעוצבות אבל פשוט נפלאות, מאופקות ומאוזנות. האוכל הוא לכיוון ביסטרו או בראסרי קלאסי עם חותמת ידו האישית של ליאור. מסלט של תמנון מטוגן, דרך אספרגוס לבן עם פרושוטו וביצה מטוגנת, או פילה מוסר, קרם כרובית בייקון ומולים, שרימפס בנג-בנג ועוד מנות בלתי נתפסות.
אז אכלנו ושתינו עוד קצת ואפילו הצלחנו להיכנס למטבח ולראות את ליאור (שלא כמו במסגר, קצת קשה לראות אותו כי הוא במטבח וזה חתיכת מטבח סגור), שתינו עוד קצת ומאחר שאנחנו לא אנשים של מתוק אבל כן אנשים של נוסטלגיה, הזמנו את הזיכרון הנפלא מהמסגר - השרימפ בורגר הידוע לשמצה, ורק אז הלכנו לישון.
מסעדת לוויתן. קרדו, אילת