חיליק גורפינקל משדך בין וודקה לדגים מלוחים. ומעושנים. וכבושים. והפעם: וודקה פוליאקוב ופלטת דגים של מעדניית 'ליגורי'...

שירי היא אחת השותפות הכי טובות לדבר עברה שאני מכיר. ביודעי זאת, ובהינתן שהעברה היא שתייה מוגזמת, גם אם איכותית, אני משתדל שלא לפגוש אותה כמעט לעולם. לא קל כשאתה יודע ששירי היא בעליו הגאה של אחד ממוסדות השתייה הכי ותיקים וטובים בעיר. שירי קצב היא בעלת-הבית הנצחית של 'קפה אלקלעי' הוותיק (20 שנה, אבל מי סופר. הזמן עובר מהר כשנהנים) ברחוב אלקלעי שבמתחם בזל. לא אמשיך הלאה. בקרוב מאד אקדיש טור שלם למקום שלה, מקום ששם את יינות בורגון על ראש שמחתו. האם יש צורך להרחיב?
הכל פה כל-כך מוקפד וטעים ששווה לשבור פק"מ בשבילו. או למכור כליה. במילא היא לא שווה הרבה... (צלם: חיליק גורפינקל)הכל פה כל-כך מוקפד וטעים ששווה לשבור פק"מ בשבילו. או למכור כליה. במילא היא לא שווה הרבה... (צלם: חיליק גורפינקל)
"הכל כל-כך טעים ששווה לשבור פק"מ בשבילו. או למכור כליה. במילא היא לא שווה הרבה..." (צלם: חיליק גורפינקל) אם היה צדק בעולם, זה היה צריך להיות טור ה'וודקה ודג מלוח' האחרון בסדרה. מכיוון שאני מכיר את עצמי (עצלן כרוני) יש סיכוי שלא אעמוד בפיתוי ואמשיך עוד קצת. אבל הצהרים של שירי ושלי במעדניית 'ליגורי' בדיזנגוף בואך פינת ארלוזורוב היה ללא ספק שיא שיהיה קשה, ובעצם בלתי-אפשרי, לשחזר. לא רק במחלקת הדגים ה'מעובדים' (מילה אופנתית כרגע) אלא בכלל. ליגורי היא פנטזיה. כל-כך פנטזיה עד שגם כשכבר הבנתי שמדובר בגן-עדן אלי אדמות, כמעט מעולם לא העזתי לבוא בשעריה. וגם כשכבר עשיתי זאת, קניתי משהו קטן וברחתי הביתה, למרות שידעתי היטב שאפשר גם לשבת כאן. ליגורי (צירוף של השמות ליאת ואיגור, בני-הזוג שהם בעלי המקום) התחילה את דרכה כסניף מקומי ומושקע של חנות הגבינות המהוללת 'באשר' משוק מחנה יהודה הירושלמי, אך מהר מאד ויתרה על החסות המכובדת ופרשה כנפיים לדרך עצמאית. הדרך הזו השתנתה לא מעט במרוצת הדרך אבל תמיד נשארה נאמנה לעיקרון מנחה אחד – איכות בלתי מתפשרת. ואת זה, כאמור, אפשר היה לקלוט, גם מבחוץ. החלונות הענקיים לא הותירו מקום לספק. הצצה קטנה פנימה הוכיחה שמדובר במקצוענים חסרי פשרות, אובססיביים עד הסוף ככל שהדברים נוגעים לאיכות המוצרים שהם מוכרים. אל הגבינות הנהדרות של באשר (שהתחלפו, כמדומני, בספק טוב לא פחות) נוספו כמה יינות משובחים, פסטות מביצים בלתי מפוסטרות, נקניקים, ריבות מופלאות, ממתקים מפרובנס ועוד. גם האוכל המוכן, מועט ככל שיהיה, הוא נהדר. חמין ירושלמי (עם קובה) בשישי, שטרודל אגדי, עלי גפן וכרוב ממולא של דודה של ליאת וגם כריכים מושקעים.
ביצי דגים - אווירה - צלם חיליק גורפינקלביצי דגים - אווירה - צלם חיליק גורפינקל
אבל כיוון שמדור זה עוסק בוודקה ודגים מלוחים (וכבושים, ומעושנים...), נתרכז הפעם בדיוק בזה. אל שימורי הדגים היוקרתיים שאפשר לקנות הביתה, מצטרפת גם פלטת דגים שהיא לא רק הטובה ביותר שאכלתי מימי, אלא גם המושקעת והמפוארת ביותר. הפלטה הזו כללה מטיאס והרינג טובים, סלמון מעושן מהאיכות הגבוהה ביותר שיש, גרבדלקס (סלמון כבוש) מייצור ביתי של בני-הזוג, וסלמון אפוי בעשבי פרובנס מיובא מצרפת שהיה מופתי ממש. לצד כל אלה הונחו צלפים כבושים, קורנישונים, סלט עשבים וצנוניות קטן ומקצועי, חמאה, קרם פרש ביתי ולחם כפרי. אבל כל אלו התגמדו ליד מה ששכב לצדם - כי השיא עוד לפנינו - והוא שייך לביצי דג הקוד המעושנות שהיו חלק מהפלטה הנדיבה והנהדרת הזו. נדמה לי שלא יצא לי לטעום הרבה דברים יותר טעימים מזה בימי חיי. איך אתאר אותן - אולי כשילוב של בוטרדו (ביצי דגים מיובשות), איקרה טובה במיוחד וטונה מעושנת. גם תיאור זה יחטא כמובן לאמת. צריך לטעום כדי להבין. משהו חמאתי, נימוח (אוי, המילה האיומה הזו) ובעיקר ארוטי וחושני להחריד. לפחות אם אתם שייכים למי שמבין שלא הכל חייב להיות ריחני בסגנון רשת חנויות 'ללין' או 'סבון של פעם' או איך שלא קוראים לזה. את כל זה הורדנו בעזרת בקבוק וודקה פוליאקוב, וודקה צרפתית עם שם פולני שמזוקקת חמש פעמים והיא פשוט טובה. בדיוק כמו כל וודקה טובה אחרת. שזה בעברית המשקה הכי מתאים לדגים כאלה. בין לבין כיבדה אותנו ליאת בכרוב הממולא של דודתה, בכבד הקצוץ שהוכן בדיוק באותו רגע לקראת שבת, ובממתק קליסון פרובאנסלי לקינוח. איגור וליאת הם מארחים קשובים שיודעים מתי לעשות אתך לחיים ומתי לעזוב אותך לנפשך. מה שהם מוכרים במעדנייה היוקרתית שלהם הוא כל-כך מוקפד וטעים ששווה לשבור פק"מ בשבילו. או למכור כליה. במילא היא לא שווה הרבה. ושירי? שירי היא שירי, הפרטנרית הכי נהדרת לשתייה. אולי עכשיו, במחצית השנייה של חיי, הגיע הזמן להיפגש אתה קצת יותר.