יאיר גת חושב שהיינות של יקב 'בוגל' הם יינות אמצע הדרך, בשלים ועשויים היטב, המתומחרים בהגינות, שאף אחד לא יזרוק מהשולחן...
"אתה באמת נוסע ללודי?", שאל אותי היינן ג'ף מורגן, כשישבנו בסלון הבית שלו בברקלי, קליפורניה, אחרי ארוחת ערב ולא מעט יין. "אף אחד לא נוסע ללודיי". למרות שמדובר במשהו כמו שעה וחצי נסיעה, ג'ף היה צריך לפתוח מפה כדי להסביר לי איך להגיע. לודיי הוא לא נאפה ולא סונומה. מדובר באזור שטוח, חם ולח, שרוחות האוקיאנוס, שמצננות את אזורי היין המערביים ממנו, לא מגיעות אליו. חוץ מזה הוא יושב על הדלתא של הנהרות הזורמים למפרץ סן פרנסיסקו, והאדמות שלו ספוגות במים. לא מדובר באזור אידיאלי לגידול ענבים איכותיים, אבל בכל מה שקשור לכמויות, כנראה שאין לו מתחרים.
בלודיי וקלרקסברג תוכלו לפגוש חקלאים ואנשי יין שאף אחד לא יעשה עליהם אי-פעם סרט... (צילומים: יח"צ)
אחרי המבורגר וסוביניון בלאן, במסעדה שליד מנחת מטוסי הריסוס האזורי, נסעתי אחרי הטנדר של ארון לאנג לראות את הכרמים שהוא מגדל עבור יקבי 'הברון הרצוג', באזור קלרקסברג, מצפון ללודיי. הדרך מוקפת בהמון ירוק, חוצה עיירות קטנות וגשרים, וכמה קטעים של הכביש נמוכים מפני הנהר הזורם במקביל אליו. הכרמים של לאנג, נקיים ומסודרים, כמו שאפשר לצפות משטחים חקלאיים שמגדלת משפחה אמריקאית ממוצא גרמני, ומספיק היה לחפור כמה סנטימטרים באדמה, כדי להגיע לאזורים הלחים שלה. מהכרם של לאנג בקלרקסברג, המשכתי לכיוון נאפה וסונומה שהראו לי את הצד העשיר והמפורסם של תעשיית היין האמריקנית, זה שכולם מכירים מהסרטים והספרים, כך שדי שמחתי על הנסיעה ללודיי וקלרקסברג ועל האפשרות לפגוש חקלאים ואנשי יין שאף אחד לא יעשה עליהם סרט.
קפטן איי.ג'יי בוגל, הגיע לאזור קלרקסברג כמה מאות שנים לפניי. בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. הוא התיישב על אי, בדלתא של נהר סקרמנטו והקים חווה בשותפות עם בן דודו סמואל. השניים גידלו פירות וירקות ומכרו אותם לתושבי סן פרנסיסקו, שגדלה מאוד באותן שנים, אחרי הבהלה לזהב. בנו של סמואל, וורנון בוגל, המשיך לנהל את החווה עד שנות השלושים של המאה העשרים, שנות השפל הגדול, בהן הוא נאלץ למכור את האדמות ולעבוד כשכיר.
בתום מלחמת העולם השנייה, החל החייל המשוחרר ובוגר אוניברסיטת יו.סי דייוויס, וורן בוגל, נכדו של סמואל, לרכוש אדמות ולהקים את העסק המשפחתי מחדש. בשנת 1968 הוא נטע כרמי שנין בלאן ופטיט סירה, ועשור מאוחר יותר הוא עשה מהם בפעם הראשונה יין משלו. לאחר שהלך לעולמו, התחילו הילדים שלו, וורן, ג'ודי וראיין בוגל, לנהל את היקב. היינות של בוגל שמגיעים לישראל, הם יינות אמצע הדרך, בשלים ועשויים היטב. לא מאוד מרגשים אבל מתומחרים בהגינות וקשה לי להאמין שמישהו יזרוק אותם מהשולחן.
בוגל, שרדונה 2014
יש לא מעט יוצאים מן הכלל, זה ברור. ובכל זאת, כשמדובר בלבנים מקליפורניה, לא קשה לדעת למה לצפות. השרדונה של בוגל הוא לבן קליפורני קלאסי, בשל ומאוזן. חלקו התיישן בחביות עץ שהעמיסו על ריחות הפרי, ריחות של אגוזים, שמרים ותבלינים, אבל במידה, וחלקו השני התיישן בנירוסטה. המרקם שלו שמנוני, החמיצות טובה והסיומת רעננה וחמצמצה. נכון, זה שרדונה מסחרי מאוד, אבל הלוואי עלינו עוד יינות מסחריים כאלה.
מחיר: 75 ₪
בוגל, פטיט סירה 2013
הפטיט סירה, שיקבים ישראלים רבים אימצו בתור זן ים-תיכוני, הוא בכלל זן צרפתי בשם דוריף, שהגיע לארצות-הברית, כמו משפחת בוגל, בסוף המאה התשע-עשרה. היין שנעשה מכרמי הפטיט סירה של המשפחה והתיישן עשרה חודשים בחביות, מציג בשלות גבוהה ומרוכזת וריחות של פלפל שחור, תבלינים מתוקים, בשר צלוי ואדמה. המגע שלו עם החך ידידותי, הטעמים מאוזנים והסיומת קצרה ומלוטשת.
מחיר: 90 ₪
בוגל, קברנה סוביניון 2013
קברנה סוביניון מקליפורניה. או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו. רק אני איפשהו באמצע. לא משתגע על העומס, אבל מחבב את האמת הפנימית ואת הגישה. 'ככה אנחנו עושים יין. לא טוב לכם? תלכו לצרפתים'. היין, שהתיישן ארבעה-עשר חודשים בחביות, הוא מוצק, רך ועשיר, עם ריחות של ציפורן, קינמון, וניל, פרי אדום בשל ומעט פרי בוסר, טעמים מאוזנים וסיומת חמצמצה. בסך הכל, עבודה טובה מאוד.
מחיר: 90 ₪
בוגל, Essential Red 2013
בלנד של זינפנדל, סירה, קברנה סוביניון ופטיט סירה מגפנים וותיקות, שהתיישן עשרה חודשים בחביות, חלקן צרפתיות. יש לו ריחות עשירים של פירות טריים, תבלינים מתוקים, עשבי תיבול ואדמה. המרקם שלו רך, טעמי הפרי העשירים שלו מאוזנים בחמיצות נעימה ונגיעה מדויקת של עץ קלוי, והסיומת מתקתקה, ארוכה ומתובלת.
מחיר: 90 ₪