טליה לוין, תל-אביבית מוצהרת, נסעה לבקר ביקב 'פסגות' וחזרה בשלום רק כדי לספר על הרווח שבין הגוורץ למרלו...

לו הייתי צריכה לבחור זן אחד של יין שמאפיין אותי בתקופה הנוכחית בחיי, אני מניחה שהייתי מרלו. אדום, חמוץ מתוק, אלגנטי, אבל מלכלך הרבה. אני תמיד מתלכלכת מיין. משרד המדע פרסם בשנה שעברה איזה מחקר שטוען כי שתיית כוסית יין אדום בכלל, ומרלו בפרט, בכל יום, מאריכה חיים וגם עוזרת להפחית מתחים, שזה בדיוק מה שאני זקוקה לו בחיים. אחרי שנים בהן הייתי גוורץ סטנדרטי ומתקתק, התבגרתי קצת ועברתי לשרדונה וכעת אני נמצאת בתקופת המרלו. קצת כמו פיקאסו, רק ביין...

יקב פסגות - אווירה - רוחביקב פסגות - אווירה - רוחב
פסגות, מרלו 2011 - הכי ווליו פור מאני שאפשר להביא לברביקיו - כי נשים לא עושות מנגל... (צילומים: יח"צ)

כשישבתי בטעימה ביקב 'פסגות' לפני חודשים ספורים, מרלו 2011 של היקב היה מונח בדיוק מול פרצופי. ידעתי שזו הקארמה ומיד ביקשתי לטעום מהבקבוק. זה מה שאני תמיד עושה כשאני מגיעה למקומות לא מוכרים, נדבקת למוכר ולנוח במקום לאתגר את עצמי עם איזה פטי ורדו דומיננטי (ועוד נדבר על הניסיונות הללו...).

כנראה שהזדקנתי, ולא רק זאת, אלא שכתל-אביבית עם אוריינטציה שמאלנית חזקה שנגררה בכח ומעט בחשש לאזור חבל בנימין, לא רק שהיו לי דעות קדומות על המקום, אלא שהתפללתי בכל מאודי שהמרלו הזה יהיה רע. איזה פרצוף יהיה לי עכשיו לחזור עם הבקבוק מההתנחלות ולהזמין את חבריי לערב של פוליטיקה בשרים ויין, כשידוע מראש שבוויכוח הזה יש רק מפסידים. אני יודעת, זה טור ראשון שלי כאן ואני כבר מפילה עליכם לבנים על הראש. אבל החלטתי שאם יש לי פצצה בכיס, עדיף להטיל אותה כבר בהתחלה, רק כדי שלא יהיו הפתעות בהמשך.

יקב פסגות - אווירה ביקב פסגות - אווירה ב
יעקב אוריה, יינן היקב, שקלט את האנטי שלי מלכתחילה למיקום, לאג'נדה ולהשלכותיה, ומנגד את חולשתי לארומת השזיף והדובדבן העדינה שבקעה מהכוס, ניסה לשכנע אותי שזה בסדר לריב אתו עד מחר בעניינים פוליטיים ועדיין לעוף על היינות שלו. זה לקח הרבה זמן. אבל לעזאזל, זה הצליח. "בואי, אני אקח אתכן לכרם", אמר כדי לרכך את האישה והאג'נדה שישבה מולו בפרצוף כעוס, והעמיס אותי ואת החברה שגררה אותי לשם מלכתחילה, למושב האחורי בטנדר קופצני במקום הכי נפיץ במדינה שמשקיף על ואדי קלט.

"נו, תאכלי מהעץ. ממה את מפחדת", נשמע קולו מתוך הטנדר בזמן שקפצתי החוצה כדי לקטוף לי שאריות מהאשכול, עטופה ברגשות אשם. בין לבין לא הפסקתי להביט לאחור על-מנת לוודא שאין איזו אבן שמתעופפת לכיווני. "חכי, עוד לא טעמת מהשרדונה", צעק יעקב, אבל אני ששתיתי קודם לכן יותר מחצי בקבוק מרלו ועדיין עובדת על פיתוח קיבולת האלכוהול שלי בגוף, כבר מזמן הייתי שיכורה.

יקב פסגות מרלו 2011 - בקבוקיקב פסגות מרלו 2011 - בקבוק
אמנם היין הזה של 'פסגות' הוא לא המרלו שאי-אפשר לחיות בלעדיו (טרם מצאתי את האחד - מוזמנים להמליץ), אבל הוא משובח ואיכותי, או כמו שמבקרי יין אוהבים לומר - אלגנטי. אף פעם לא באמת הבנתי מה ה"אלגנטי" הזה אומר, אולי "מאופק" זו המילה, כיאה למשבצת המרלו הקלאסי היבש הישן והטוב. קצת שמרני אבל יציב ומנחם, כמו בית, כמו אוכל של סבתא, כמו תקליטים ישנים או קבוצת כדורגל. לא כבד מדי ומשאיר טעם עדין בפה. הוא גם לא יקר בכלל - באזור ה-80 ₪, הכי ווליו פור מאני שאפשר להביא לברביקיו - כי נשים לא עושות מנגל - וגם מספק נושא לוויכוח נפיץ ואקטואלי על הדרך.

חבל שאנחנו לא חיים בשווייץ, חשבתי לעצמי בזמן שנסענו לאכול ארוחת ערב אחרי שבילינו כולנו יום שלם יחדיו בכרמים שנטועים בגובה 900 מטר מעל פני הים ומספקים שלווה מדומה, ומבלי שנזרקה לאוויר מילה אחת על שמאל, ימין, תל-אביביות או כיבוש. אחרי שלושה בקבוקי יין זה עלה כסוגיה שאי-אפשר להתעלם ממנה. היין ריכך והביא עמו טונים מעודנים מתמיד, אם כי אני חושבת שהפעם גם הבחנתי בנימה קטנה של עצבות. בכל זאת, אנחנו לא חיים בשווייץ ואלוהים יודע מה יקרה לנו מחר.

אחרי שהרגעתי את הרוחות כששבתי לעיר המוכרת והאהובה עם שני בקבוקים נוספים לאוסף, חברה שקיבלה במתנה מרלו אחד עטוף עם פתק: "לפחות תטעמי", החליפה את הזעם במבט עוין פחות ושאלה: "תגידי, אם כבר נסעת עד לחור הזה, לפחות בדקת את הטינדר שלהם?".