חיליק גורפינקל נסע שעתיים וחצי לכל כיוון רק כדי לטעום שלוק אחד מהבלאן דה בלאן LD. טוב, לפעמים לא מספיק רק להיות סלב...

לפני מיליון שנים, 15 אם להיות מדויק, נסענו אבי פלדשטיין ואני לתערוכת 'וינאיטלי' המהוללת בוורונה המעטירה אשר בצפון-איטליה. פלדשטיין היה אז בתחילת דרכו כיינן הראשי, לימים המיתולוגי ממש, של יקב סגל. אני הייתי מנהל מחלקת היין של היקב, שם מפוצץ למישהו שעיקר תפקידו היה לשתות בתפקיד...

טעמם של יינות כאלה שונה מאד מיינות מבעבעים רגילים והוא שמרי מאד… (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)
טעמם של יינות כאלה שונה מאד מיינות מבעבעים רגילים והוא שמרי מאד… (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)
טעמם של יינות כאלה שונה מאד מיינות מבעבעים רגילים והוא שמרי מאד… (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ) את רוב זמננו בתערוכה הנהדרת הזאת, הקדשנו לטעימת יינות שחשבנו שפרנסי 'סגל' ישמחו לצרף לקטלוג היבוא שלהם. בסופו של עניין, אף אחד מהיקבים המהוללים שאת יינותיהם טעמנו לא נכנס לפורטפוליו של 'סגל'. אבל אנחנו הרווחנו. ובגדול. אחד היקבים שאליהם פנינו היה יקב 'קה דל בוסקו' (Ca del Bosco), אולי הבכיר שביקבי לומברדיה, מחוז שיינותיו אינם מוכרים כל-כך בארץ, אבל במולדתו הוא שני רק לטוסקנה ופיימונטה מבחינת האיכות. בעליו של היקב, מאוריציו זנלה, הוא איש ססגוני, אם להתבטא בעדינות. הוא סירב לנהל איתנו כל 'דיאלוג עסקי' והתעקש שנעלה על האוטובוס שארגן שהסיע את אורחיו לארוחת ערב ביקב שלו, במרחק נסיעה לא לגמרי קצר מוורונה. כשהגענו ליקב נשמטו לסתותינו בתדהמה. עזבו רגע בצד את העיצוב המרהיב של היקב ששילב מתכת ואבן בצורה יוצאת-דופן, את מנחת המסוקים הממוקם בלב הכרם מעל ליקב התת-קרקעי, או את ארוחת הערב הנהדרת. היין. הו, היין. 'קה דל בוסקו' מייצרים כמיליון בקבוקים בשנה. מחציתם יינות still רגילים – עד כמה שפינו נואר ושרדונה משובחים יכולים להיות רגילים באיטליה דווקא, ומחציתם יינות מבעבעים בשיטת שמפיין הקלאסית. ולא סתם יינות מבעבעים בשיטה הקלאסית, אלא כאלה שיכולים לתת פייט טוב גם למקור עצמו. שיאה של הטעימה התת-קרקעית היה ללא ספק הרגע בו נחלצו פקקים מכמה בקבוקי יין מבעבע ששכבו על שמריהם במשך לא פחות מ-21 שנים. זו היתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה, לפחות עד לפני כמה שבועות, שבה יצא לי לשתות יין LATE DISGORGED, כלומר יין שתהליך שחרור משקע השמרים המתים שבתוכו מתעכב זמן רב. רב מאד. טעמם של יינות כאלה שונה מאד מיינות מבעבעים רגילים והוא שמרי מאד, עמוק מאד וגם הרבה פחות עולץ ושופע נעורים וחמיצות כמו במבעבעים 'רגילים' בשיטת שמפיין.
רמהג בלאן דה בלאן - אווירה - צלם חיליק גורפינקל
רמהג בלאן דה בלאן - אווירה - צלם חיליק גורפינקל
ומדוע נזכרתי פתאום בכל הסיפור הארוך הזה? אז ככה. לפני מספר שבועות קיבלתי הזמנה יוצאת-דופן: אנשי יקב רמת-הגולן הכריזו שגם הם משחקים במשחקים של גדולים - משהו שכל חובב יין יודע אמנם שהם עושים דרך קבע. ועדיין. דבר אחד הוא לייצר יינות Still – כלומר, ההפך מיינות מבעבעים. רוצה לומר: כל שאר היינות שאותם אנחנו שותים דרך קבע, שהרי יינות מבעבעים נשמרים אצלנו בדרך-כלל רק לאירועים מיוחדים, כמו למשל ראש-השנה האזרחית הקרב ובא. וקצת חבל שזה ככה, בינינו. ובכן, דבר אחד הוא לייצר יינות Still משובחים, ודבר אחר הוא לייצר יינות מבעבעים מצוינים. ייצורם של האחרונים הוא תהליך מורכב, יקר ורב סכנות. ובכל זאת, לא מעט חובבי יין מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שמכל ה'קצרינים' וה'ירדנים 'ששתו בימי חייהם, דווקא ה'בלאן דה בלאן', הלא הוא יין הווינטג' המבעבע המפורסם של רמת-הגולן, הוא הטוב שביינות היקב. אודה ואתוודה - אני שייך למחנה הזה. מה תאמרו, אם כן, אם אספר לכם שויקטור שונפלד ומייקל אייברי - עוזרו המצודד האחראי על מחלקת המבעבעים של היקב, החליטו להשיק אף הם יין כמו זה שטעמתי ב'קה דל בוסקו'. כלומר, מבעבע בשיטת שמפיין ש'נשכח' על שמריו מבציר 2000. כלומר במקום שלוש או חמש שנים, לא פחות מ-15. וכך קרה שבבוקר גשום אחד, נסעתי הלוך וחזור, שעתיים וחצי לכל כיוון, רק בכדי לשתות שלוק אחד של יין מבעבע ולחזור הביתה. אז נכון, הדרך היתה יפה, ובחזרה אפילו עצרנו במסעדת 'עזבה' הנהדרת בכפר ראמה וטעמנו שוב ממטעמיו המופלאים של חביב דאוד, ועדיין, חמש שעות באוטו בשביל שלוק יין, טוב ככל שיהיה. מה אומר ומה אדבר, עדיף לו שיהיה טעים. ובכן, הוא אכן היה כזה. טעים ומיוחד ולא שגרתי ובעיקר מרגש. כן, אפילו ציניקן כמוני שבעצם מעדיף גולדסטאר מול הטלוויזיה או אצל מתי, הזיל דמעה. או משהו דומה. שהרי בכל זאת, יש רגעים שבהם אתה מבין שמדובר באמת במשהו מיוחד, והיין הזה הוא אכן כזה. ואיכשהו במקרה שלו, הטעם דווקא פחות קובע. כי למרות שמבחינתי כל מה שיין צריך להיות הוא טעים, קשה שלא להעריך את ההשקעה, המאמץ והחזון. רק 200 בקבוקים יוצרו מהחבר המבעבע הזה, ורובם לא יימכרו כלל. התריסר שכן מיועדים למכירה, יימכרו רק בחנות היקב, וגם זה תמורת לא פחות מ-500 שקלים. לא בטוח שמי שאינו משוגע יין אמיתי, ובעיקר סוג של חובב יין סקרן הרבה מעבר לרגיל, באמת צריך דבר כזה. אבל אם אתם עונים לתיאור הזה, ולא איכפת לכם לנהוג עד קצרין, אז לכו על זה. שנה טובה!