לחיליק גורפינקל נמאס לשחק אותה עממיקו ולכן הוא פוצח במדור חדש ומתנשא. הפעם הוא שותה בורגון, ווז'רה, פינו נואר 2012 עם שירי קצב מ'אלקלעי'...

שום דבר לא יהיה פתטי יותר מלהתבכיין עכשיו על פריז שהלכה לנו לאיבוד. כאילו שאי-פעם היתה שלנו. בוודאי ובוודאי כשהדברים נוגעים לאתר הזה, שרוב הזמן עסוק בפופיק של עצמו ממילא, ובעיקר הוא שתוי כל-כך עד שממש לא משנה היכן באמת הוא מתגורר. חברי מועצת 'סנהדרינק' הם ממילא אזרחי העולם. לפחות בעיני עצמם. חלק גדול מהזמן הם באמת כאלה, נודדים אחרי הדרינק הבא להיכן שמזמינים אותם יבואניו הנדיבים.

אני מסרב להתבכיין על צרפת כמו כל אנשי הבון טון, אבל תמיד מוכן להתנחם עם איזה בורגון...(צילומים: חיליק גורפינקל)אני מסרב להתבכיין על צרפת כמו כל אנשי הבון טון, אבל תמיד מוכן להתנחם עם איזה בורגון...(צילומים: חיליק גורפינקל)
אני מסרב להתבכיין על צרפת כמו כל אנשי הבון טון, אבל תמיד מוכן להתנחם עם איזה בורגון... (צלם: חיליק גורפינקל) ואחרי שגמרנו להתנצל, אפשר סתם להתגעגע לפריז. אם או בלי קשר לזה שדאעש מאיימים לקחת 'לנו' אותה. 'לנו', ולא, למשל, לפריזאים עצמם. שהרי למי אכפת מהם. חבורת אנטישמים שכמותם (...). איני מכיר מקום טוב יותר להתגעגע בו לפריז מאשר בר היין של שירי קצב, הלא הוא 'אלקלעי'. מקום שהחל את דרכו כחנות יין הצמודה לבית-הקפה הוותיק שלה במתחם בזל, ומהר מאד הבהיר את כוונותיה והעדפותיה האמיתיות של בעלת-הבית שהם ממש לא קפה הפוך או תה ירוק, טובים ככל שיהיו. פעם בהמון זמן אני נזכר במקום המקסים הזה. לא מכיוון שאני שוכח. מכיוון שאני משתדל לא לזכור. אחרי הכל אין קל יותר מאשר לעצור בדרך מהעבודה, לרדת מקו חמש לחצי שעה ולהתיישב כאן לכוסית בורגון או מורגון. והו, כמה בורגונים ומורגונים יש כאן. אני משתדל לשכוח מכיוון ששתייה עם שירי - כפי שרמזתי בכתבה שבה סיפרתי על מעדניית 'ליגורי' שבה חיסלנו שירי ואני (עם קצת עזרה מאיגור וליאת, בעלי-הבית) בקבוק שלם של וודקה. ובכן שתייה שכזו, עם שירי, היא תמיד, שתייה כהלכתה. רוצה לומר לא רק משובחת, אלא גם מרובה. ואני, מה לעשות, כבר לא בכושר.
ווז'רה פינו נואר 2012 - צלם חיליק גורפינקלווז'רה פינו נואר 2012 - צלם חיליק גורפינקל
לפני כמה ימים התגברתי בכל זאת על פחדיי הקמאיים ועצרתי כאן לרגע קטן בדרך הביתה מהקצב והאופה. כמה פריזאי זה נשמע, תודו, לעצור בבר היין בדרך חזרה מהקצב והאופה. רק חסר היה שאקרא ללחם תושייה בולנז'רי והכל היה הופך לפרנסאווי עם חותמת הכשר בד"צ של הרב מחפוד. סליחה, של הגאון רבי ז'ואל רובושון. שירי שמחה מאד לקראתי, כמו תמיד. שירי אף פעם לא אומרת או שואלת שאלות כמו: "איפה היית?", או "למה לא רואים אותך?". היא פותחת בקבוק יין ומתנהגת כאילו היית כאן אתמול. תוך שתי דקות אתה גם באמת מרגיש ככה. הבקבוק שבחרה לפתוח לנו הפעם היה בורגון של יקב ווז'רה מבציר 2012. הבורגון ה'פשוט', ה'בסיסי' של היקב הנהדר הזה. שוב נוכחתי עד כמה איני זקוק לשום דבר יותר מזה. לא פרמייר קרו ולא גרנד קרו. לא שאני יכול להרשות לעצמי, אבל גם כשמזמינים אותי, לעיתים נדירות, לטעום אחד כזה, אני משתכנע כל פעם מחדש שהטעם שלי הוא פשוט הרבה יותר. לא שבורגון בסיסי הוא יין פשוט. ממש לא. זה של ווז'רה הוא הכל חוץ מפשוט. שירי מספרת שבבציר 2012 הוספו לו גם ענבים מאחת מחלקות הפרמייר קרו שלא נמצאה ראויה לתוארה בשנה הזו. אני טוען כנגדה שקשה לי להאמין שרק זה מה שעושה את ההבדל. היין הזה הוא קסם אמיתי. שילוב מרתק של ארציות ואדמתיות וואחשיות כמעט, עם איזו אמירה מתוחכמת וחמקמקה. הבורגון הפשוט, וזה של ווז'רה הנ"ל הוא דוגמא מצוינת, הוא יין שיודע להיות מרתק כשאתה חפץ להתעמק בו, ומשמח ו'שתי' כשאין לך ראש להתפלספויות. איני יודע מה יעלה בגורלם של פריז, אירופה, ישראל, העולם או שלי, אני רק יודע שכל עוד שירי כאן, עם הבורגונים הנפלאים שהיא מקפידה להביא למקום שלה כבר שנים, יהיה קל יותר לחזות בזוועות מבעד לערפילי הסוטול העדין והמשובח שהמקום שלה מספק. שרק נהיה בריאים.