שתייה כהלכה: על יהדות ואלכוהול / חלק א'

נועה גולנדסקי במסע רווי אלכוהול בעקבות אבותינו השתיינים מתקופת המקרא ועד לעידן המגה-ברים של ימינו...

"יהודים לא שותים! הם אף פעם לא שתו שלא לצורך קיום מצוות וטקסים דתיים. זה ידוע מאוד ששתיינות היא מנהג של הגויים", קבעה אמי נחרצות אגב לגימה גדולה מכוס היין השלישית שלה. "בכלל, כל השתייה המוגזמת הזאת שלכם היא דבר חדש שהתפתח בעשרים השנים האחרונות. בזמננו זה לא היה מקובל. נכון?".

"לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך..." (קהלת ט'), "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן" (תהילים ק"ד).

במדרש תנחומא מסופר כי:

"בשעה שהיה הולך נח ליטע כרם פגע בו (פגש אותו) השטן, ואמר לו: "להיכן אתה הולך?", אמר לו: "ליטע כרם", אמר לו: "ומה טיבו?", אמר לו: "פירותיו מתוקים... ועושים ממנו יין המשמח בני אדם...", אמר לו: "בוא ונתחלק שנינו בכרם זה", אמר לו: "הן". מה עשה השטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, ואחר-כך הביא אריה והרגו שם, ואחר-כך הביא חזיר ואחר-כך קוף. והטיפו דמיהם באותו הכרם.

לפיכך, קודם שישתה האדם ממנו (מן היין) הרי הוא תמים ככבש שאינו יודע מאומה, שתה חמש עד שבע כוסות - מתגבר כארי ואומר אין כמוני בעולם, כיוון ששתה עשר כוסות נעשה כחזיר המתלכלך בבוץ ולבסוף נעשה שיכור ומתנהג כקוף - עומד ומרקד ומשחק בצואה, מוציא דברי נבלות מפיו ואינו יודע מה הוא עושה".

וכל זה קרה לנח:

"וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית ט').

זאת אומרת, אף על פי שנח הגיע לדרגה נדירה בתורה וזכה לתואר "איש צדיק תמים", תאוות השתייה גברה עליו. הוא השתכר, התבזה וחשף ערוותו לעיני בנו חם שלא הסתיר ממנו פניו ולמעשה לא בדיוק ברור מה הלך שם באוהל. אבל מהדברים האלה אנו למדים שאבותינו לא היו פראיירים. חמש עד שבע כוסות הם שתו בכיף ולקו כתוצאה מכך רק באגו-טריפ קליל - ממש כאילו היה מוצאינו מהשעירים של שבטי גאליה והברברים. אך לא על היין לבדו התענגו בתקופת המקרא. מושגים שונים שמשמעותם המדויקת מעורפלת, אך על-פי הקשרם מייצגים משקאות משכרים חוזרים ומופיעים בכתובים: שכר (משלי ל"א): ישנן שתי אפשרויות. האחת, משקה משכר המיוצר משעורה או ממיני דגנים והוא למעשה הבירה של ימינו במתכונתה הקדומה. והשנייה, משקה משכר המופק ממיני פירות שונים למעט ענבים. תירוש (משלי ג'): מיץ המופק מענבים, אך טרם עבר תסיסה. חמר (דברים ל"ב), מזג (שיר השירים ז'), עסיס (עמוס ט'), שמרים (תהילים ע"ה), כולם מכילים אלכוהול. את המשקאות הללו היו שותים במקום בילוי שנקרא "בית- יין" שהיה ככל הנראה מסבאה צוהלת בה נמזגו המשקאות לכוסות מתוך כדי חרס ענקיים (אמפורות), ועל-פי רש"י צורת בילוי זו כללה גם שירה ונגינה:

"הביאני אל בית היין ודגלו עליי אהבה" (שיר השירים ב').

ממש כמו בימינו אנו שימש היין בימי קדם כשיקוי אהבה ואפרודיזיאק:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה').

מפסוק זה וכן מהפסוק בו מטיח (בטעות) עלי הכהן בחנה:

"עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך" (שמואל א').

ניתן ללמוד שהשתייה היתה נהוגה גם אצל נשים. הגינוי כלפי נשים מבושמות ביהדות הופיע דורות רבים לאחר-מכן בתקופות החשוכות של האורתודוקסיה, ובאופן טבעי, מאז ומעולם, גם אצל גברים שחששו משחרור עכבות נשותיהם. איסורים רבים וגילויים כנגד השכרות מופיעים במקרא ומעידים על המציאות באותם ימים. בריחה מן המציאות ומהתמודדות עם בעיות, אסקפיזם והדוניזם:

"אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב).

איסור על המנהיגים לשתות יין מחשש לאבדן שיקול דעת, ואיסור על כוהנים לשתות יין ושכר בעת מילוי תפקידם:

"... אל למלכים שתו יין ולרוזנים אין שכר פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין..." (משלי ל"א).

התדרדרות דתית והתדרדרות מוסרית:

"הוי משכימי בבוקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה').

מלבד אלה ישנם כמובן מקרי השכרות הידועים של לוט ובנותיו, נבל ואביגיל, ודוד ואוריה החיתי. אז אם לרגע חשבתם שתל-אביב עומדת להיחרב עלינו כסדום, אפשר להירגע, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד...