מיכל לויט על עוד מלחמת יין איטלקית-צרפתית. והפעם: יינות ברולו, כסף כמו זבל ולמי באמת יש יותר גדול...

לא מזמן התגנב למחשב שלי סרט חדש ונפלא ושמו "ילדי הברולו" ("Barolo boys"). לפני שאתחיל, קצת על ברולו על קצה המזלג: ברולו הוא שמו של היין המגיע מאזור הלאנגה שבפיימונטה, במקור מהכפר ״ברולו״. הוא מיוצר מענבי נביולו, הנקראים כך על שם השמרים שעוטפים את הענב ונראים כמו ענן ערפילי (משמעות המלה "נביה" באיטלקית הוא ערפל).

ההבדל הגדול בין תעשיית היין האיטלקית לזו הצרפתית היה נטוע, איך לא, בשאלת הכסף... (צילומים: מיכל לויט, אלי פרכטר, יח"צ)
ההבדל הגדול בין תעשיית היין האיטלקית לזו הצרפתית היה נטוע, איך לא, בשאלת הכסף... (צילומים: מיכל לויט, אלי פרכטר, יח"צ)
ההבדל הגדול בין תעשיית היין האיטלקית לצרפתית היה נטוע, איך לא, בשאלת הכסף (צילומים: מיכל לויט, יח"צ) האמת היא שהסיפור של הברולו שבה את לבי מסיבות רומנטיות ופוליטיות גם יחד, שכן נראה שהאיטלקים - שנמצאים בתחרות מתמדת עם שכניהם הצרפתים בנושא למי יש יותר גדול - הרכינו ראש בכל הנוגע ליין, ולא פעם אחת, אלא פעמיים. הפעם הראשונה היתה באמצע המאה ה-19, כשג'ולייט קולבט, אצילה ממחוז ונדה שבצרפת, התחתנה עם המרקיז קרלו טנסרדי די ברולו, וביחד עברו השניים לגור בטורינו. אז עוד היו מייצרים יינות מתקתקים וסירופיים בברולו, וקולבט - שהצליחה להבין את הפוטנציאל הגלום בענבי הנביולו, שיכול לבוא לידי ביטוי רק לאחר התססה מלאה והתיישנות ארוכת שנים בחביות עץ - הביאה את המהפך הראשון של הברולו, שעם מותה הפך לשם דבר באיטליה. אך לא היה די בכך. באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, הבין אליו אלטארה, נצר למשפחת ייננים מברולו, שמשהו שם לא עובד כמו שצריך. לא ייתכן שצריך לחכות 25 שנים עד שהיין יתיישן. לא הגיוני שהוא עובד קשה כל-כך ומרוויח כל-כך מעט כסף.
ברולו דרך היין - בקבוק
ברולו דרך היין - בקבוק
הקש ששבר את גב הגמל היה בשנת 1976, אז החליט אלטארה לקחת את רכבו ולנסוע לבורגון, שם ראה שלט קטן ועליו השם: "רנה אנג'ל". כשהגיע לחניית הבית המפואר, נתקל ב-2 מכוניות פורשה, וכשדפק בדלת התגלה בפניו פיליפ אנג'ל, שהתנצל על חוסר הזמינות משום שהוא פשוט חייב לזוז, שכן הוא נוסע לרביירה על-מנת למכור את הסירה שלו. אלטארה לא הבין כיצד ייתכן שבעוד הקולגה שלו מצרפת מחזיק בנכסי פאר, לו עצמו אין אפילו כסף למלון דרכים זול, ולמה, בעוד שהוא מוכר בקבוק ברולו תמורת 1000 לירה איטלקית (0.71 דולר), השכנים מעבר לגבול מצליחים למכור בקבוק במחיר גבוה פי 10-20. כששב הביתה הבין אלטארה שהגיע הזמן לשינוי, ואת התשובות לשאלות שחיפש, מצא בספרות היין הצרפתית, ובמרתפי היין המיושנים של אביו, בהם ניתן היה למצוא חביות עץ ישנות בתכולה של אלפי ליטרים, אשר עשרות השנים הטמיעו בהן ניחוחות ריקבון ותולעים, ולצדן לולי תרנגולות ריחניים וגנרטור על דלק ארומטי במיוחד. רצה המקרה ובדיוק באותה התקופה הגיע ללאנגה יצרן החביות ג'אנפיירו צ'ארדה, שהציע לאלטארה להתנסות ולהחליף את החביות הישנות בחביות בריק חדשות, בתכולה של כ-225 ליטר בלבד. מכאן הדרך למהפכה היתה סלולה כשביל בכרם. בעוד באותן השנים רוב הבצירים הועברו למונופול צר של כ-6-7 יצרני יין לטובת ייצור יינות שלא התחבבו על-ידי הקהל והמבקרים, החלו בשנת 1983 אלטארה וצ'ארדה להכין ברולו חדשני, זה שיבשר את תור הזהב של מלך היינות האיטלקיים. לא עבר זמן רב, ולשני החלוצים הצטרפו חברים נוספים בני הכפר ברולו, ובהם רוברטו וורציו, ברומן צ'רטו, וקיארה בושיס, שעל אף נוכחותה הנשית הדומיננטית, זכתה להתעלמות מוחלטת כשנבחר שמה של קבוצת החלוצים: ״Barolo boys״. השם התקבל בסוף שנות ה-80, והזמנים הם זמני פריחה בייצוא האיטלקי לאירופה ובכלל, וסקנדל ברולו של 86, בו נהרגו 21 בני אדם לפחות כתוצאה מהרעלת מתנול ביינות ששווקו, הביא ליצירת חוקים חדשים ורוחות מודרניות של שינוי החלו לנשב באוויר. בחיים, לפעמים המובן מאליו "דורש" אסון על-מנת להביא לידי שינוי. ההבדל הגדול בין תעשיית היין האיטלקית לזו הצרפתית היה נטוע, איך לא, בשאלת הכסף. בעוד אצל הצרפתים אחזו בה אנשי ההון שיכלו להרשות לעצמם לצמצם תוצרת בשנת בציר קלוקלת או להשקיע בפקקי שעם משובחים (רוטשילד, אגב, הוא דוגמא מצוינת לכך), תעשיית היין האיטלקית היתה נתונה בידי איכרים שהמוטו שלהם היה "מה שיוצא אני מרוצה"... החבר'ה האלה עשו מה שההיסטוריה ביקשה מהם לעשות, והרסו את מרתפי היינות של אבותיהם, ואלו בתמורה נישלו אותם מהירושה לאחר שחשבו שהילדים השתגעו לחלוטין. אבל העולם הריע ליינות הברולו החדשים ובעזרתו של מרקו דה גרציה, יבואן יינות איטלקי-אמריקאי, חדרו ילדי המהפכה לשוק האמריקאי. שחקנים ואנשי תרבות דרשו ברולו, והיינות המודרניים, הנקיים והכבדים הפכו לשם דבר והחלו לעורר עניין בקרב מבקרי היין. בשנת 2000 קיבלו יינות ברולו וברברסקו לראשונה ציון 100 על-ידי מגזין היין Wine spectator, ובתוך 10 שנים זרם יותר כסף ללאנגה מאשר בכל המאה הקודמת. כמובן שההתקפות מיהרו להגיע מבני הדור הקודם והשמרן, בעיקר לאור העובדה המחרידה שאת רוב החידושים ביססו בני הדור הצעיר על מידע שהתקבל מהאויבת הגסטרונומית השכנה - צרפת. היום, כ-300 יקבים בלאנגה מייצרים ברולו מ-2,000 הקטר של כרמים. התוצר השנתי הוא 14 מיליון בקבוקים המיוצאים לכ-150 מדינות ברחבי העולם. בשנת 2013 הקטר אחד של כרם נמכר במחיר שיא של 1.6 מיליון יורו. מאז עברו המושכות לבני הדור הצעיר, שמנסים מדי פעם להכניס חידוש כזה או אחר, בהתאמה לשאר העולם, אך נחשו מי מתנגד הפעם לשינויים הללו בתוקף? ניחשתם נכון, אותם Barolo boys. לעולם היין יש כשרון אדיר להחביא את הכוח הנשי שבו, וכך חיפוש קצר בגוגל העלה שמעט מאוד מילים נכתבו על אותה ג׳ולייט קולבט האצילה, והייננית המוכשרת קיארה בושיס, שאם יש משהו שהיא לא, זה Boy. נראה ש״הגברת הראשונה של עולם היין״, הגברת לרואה, היא אולי הגברת היחידה של עולם היין, וזה כמובן קשור בעיקר לעובדה שרוב עיתונאי ומבקרי היין הם גברים... לפרומו של הסרט "ילדי הברולו": https://vimeo.com/99037299