נועה גולדנסקי הוגלתה לאגף ספרי המתח בספרייה ומצאה שם את הספר "רשימות מבית היין" של חיים גורי, פנינה שכל שתיין יעריך

יצאתי החוצה מתנשפת. עמדתי בגינה הקהילתית, הסתכלתי מסביבי ושלפתי מהתיק את הפלאסק הקטן. לקחתי שני שלוקים מהירים ונכנסתי חזרה פנימה. זה היה אחרי חוג הפעוטות של יואב והגיטרה במתנ"ס שכונת שפירא. כשיואב שר בפעם האחרונה את הלהיט "שלום לגיטרה", טרה (גידול רב שנתי), נעלה בנחישות את סנדליה - שמאל על ימין וימין על שמאל, ושעטה מחוץ לחדר. אחרי חיפושים מצאתי אותה בספרייה, יושבת על כיסא גדול מדי בסמוך לשולחן עגול וגבוה ומדפדפת בספר. כשראתה אותי, לא היה קץ לשמחתה, היא קיבלה אותי בקריאה "די אימא! תלכי מפה!”, וכפתה עלי גלות ונדודים בין ספרי "קופיקו" ו"עליקמא הכושי", משנת הוצאה שישים ומשהו שדפיהם שזורים בחוט, ועוד מיני כותרים עלומים ומצהיבים.

מתי והסנהדרינקים (צילום: תמר מצפי)מתי והסנהדרינקים (צילום: תמר מצפי)
מתי והסנהדרינקים (צילום: תמר מצפי) שם, תחת ספרות מקור באות ט', ראיתי אותו - חיים גורי/ רשימות מבית היין. שלפתי את הספר המנוילן, למרות שלאור היכרותי עם טקסטים של חיים גורי ו"הנה מוטלות גופותינו" וכאלה - לא חשבתי שיש פה סיכוי רציני  להתבשמות הדדית, לא כל שכן לתחושת ההתגלות שהתמלאתי בה במפתיע.

גב הספר

מגב הספר נשקפה אלי תמונת הסופר בשחור לבן כשמקטרת בפיו והוא מישיר מבט עמוק ומזמין אל תוך המצלמה. תחת התמונה נכתב כי רשימות מבית היין ראו אור בין השנים 1990-1976 ותחילתן ב"בית היין" שבכרם התימנים והמשכן ברחוב מטלון בת"א. בהתרגשות הולכת וגוברת המשכתי לקרוא: "אני בא לשם לפעמים. אל היחד ההוא, אל האחווה האנושית, אל אפשרויות הווידוי שאינן אחוזות בתימהון או בחרפה. מצב היין והסוד. אתה מוגן יותר. כאן מסעות המרחקים ללא תנועה...   כאן הסיפורים המצטברים כדי תורה שבע"פ שאיש לא יכנסנה...  ובל נשכח את הוויכוחים הפוליטיים בפרלמנט הזה, שכולם שווים בו בפני הכוס, אשר שמורה בו מידת כבוד הדדי... כאן אין צדיקים גמורים ... אילו הייתי מצמיד מיקרופון לאחד השולחנות האלה, שהיה קולט ואוצר, את כל הנאמר כאן בצפיפות האנושית, העשנה, הייתי זוכה, האמינו לי, גם בתהילת סופרים..."  פתחתי את הכריכה, ומיד לאחר שקראתי את שם הפרק הראשון חיבקתי אותו וניגשתי לספרנית כדי לעשות מנוי. אלו מכם שיודעים על מה אני מדברת מכירים את ההוויה המתוארת בספר ומקומות שדומים ל"בית היין" בכרם התימנים ול"מתי המקלל" מרחוב מטלון. חלקכם אולי שתו שם באותן שנים ואפילו חלקו שולחן עם גיבורי הספר. שאלתי חברים שהם אנשי ספר ואלכוהול אם שמעו אודות הספר ואם הכירו את מחברו כיושב חמארות ותיק. לאיש מהם לא היה מושג. הספר הוא שיר אהבה לבית היין ולמצב היין. לכל החמארות באשר הן ובמיוחד לאחת מסוימת.  לא לפאב הומה, מועדון, מגה-בר, או ספסל, אלא למקום שהוא בית מוכר שמהווה עוגן מפני השינוי. מקום מפלט מהזמן ומזיכרונות האתמול והמחר. אחת הסיבות ש"רשימות מבית היין" הוא גילוי מפתיע מבחינתי היא העובדה שכתב אותו חיים גורי - משורר, סופר, עיתונאי וקולנוען, המזוהה עם דור תש"ח והפלמ"ח ועם האתוס הציוני. האיש שכתב את באב אל וואד ואת שיר הרעות (השיר האהוב על יצחק רבין, חברו לכיתה בביה"ס החקלאי כדוריוכשחושבים על זה - שתיין מוכח בעצמו). והנה, יפה הבלורית והתואר   מוצא את עצמו  משוטט פעם אחר פעם ברחובות עיר הולדתו, אותה עזב חמישים שנה קודם לכן, תר אחר משתה גברי. הספר מעניק אפשרות לחזור בזמן ולשמוע סיפורים ממאורות שתייה בת"א של שנות ה-70 וה-80, כשבתוכם שזורים אנקדוטות אלכוהוליות, סיפורי פלמ"ח ומחתרות, מעללי זימה ושואה, חרטות ומסעות. מאורות השתייה האלו הן אנדר-דוגיות במהותן וכמעט שלא שינו את פניהן מאז. עדיין תמצאו בהן את אותו מרקם אנושי של גברים בודדים היוצרים חבורה מחוספסת, דעתנית ושתיינית, המנהלת את ענייני העולם והלב וחומקת מהם בו זמנית.

בית היין

בית יין? אצל מתי המקלל?! הרי הדבר האחרון שתשתו שם זה יין. בירה? כן. וודקה? בהחלט. ברנדי? בוודאי. ערק? ללא ספק. אבל היין לפי גורי הוא סמל ומצב תודעה, קבוע שאינו  משתנה, אחד מיסודות העולם  בדומה ללחם ולאהבה. כך הוא מסביר: "העברית הנפלאה והעשירה לא סיגלה עדיין מילה מקובלת למקום הזה... בית מרזח? מסבאה? מסעדה? בית קפה? בית יין? מזנון? בית אוכל? באר? פונדק? בית בירה?" ובהמשך: "כאן יושבים גברים, אנשי השכונה, ושותים בירה ויין ועראק וקוניאק ומקנחים בבוטנים ובשקדים ובגרעיני חומצה (כך במקור) ובביצים קשות ובפלאפל ובנקניק ושאר מני תקרובת... בית היין. יהי כך".

מתי המקללמתי המקלל
מתי המקלל לעזרתה של העברית הנבוכה נחלצה הערבית. לקראת שנות ה-90 נחשף גורי למושג "חמארה". מקורה של המילה הערבית ״ח׳מארה״ היא המילה ״ח׳מר״ - שם כללי למשקאות אלכוהוליים משכרים. גורי מטיב לתאר את האווירה ואת בעלי המקומות שהם גם המוזגים. מדובר בשני טיפוסים הפוכים - משה התימני, שהיה "איש שאינו מטה אוזן, איש המעלים עין ונוצר סוד": ממעט בדיבור, שתקן בעל פני פוקר חתומות המרוכז במלאכתו ונמנע מלהתערב בשיחות לקוחותיו וגם מלשתות בחברתם. והשני, מתי, מרחוב מטלון, שהוא ההפך הגמור ממנו – שתיין חם מזג שלא חוסך מלקוחותיו את דעותיו ומתיר בקלות את חרצובות לשונו הססגונית.

 תרבות. שתייה

אורך החיים של בתי עינוגים בארצנו קצר לרוב ולכן נעים לקרוא על מקום שקיים ברצף ובאותה מתכונת כמעט ארבעים שנה. נחמד לדעת שמישהו ישב ושתה בו בשנות ה-70 בדיוק כמו שאני שתיתי בו אתמול ואשתה בו מחר. חיים גורי בילה בצעירותו בכל המוסדות המיתולוגיים כמו "כסית", "אוסלו", "קנקן" ו"קפה טעמון" בירושלים, מקומות שישבו בהם אנשי רוח, אמנים וגנרלים. גורי מציג את ההבדל המשמעותי בין בתי הקפה לשתיינים האלה ובין בית היין שלו: "אין זה בית ועד לבוהמה, לא. באי המקום הם גיבורי הסיפורים ולא מחבריהם". גיבורי הסיפורים שלו הם סוחרים, בעלי מלאכה, פועלים, קבלנים ונהגי מוניות, אבל לא רק. גורי הכיר את המשוררים הגדולים של תקופתו והוא מספר על הרגלי השתייה שלהם ועל הפער הניכר בין האמן לאמנותו. אלתרמן היה שותה שתייה רוסית בהטיית ראש ובבת אחת, והיה "נורא בכוסו...שתייתו הייתה קשה והוא כמו נמלט מפניה ואליה, נזקק לה כמגרש שדים". שלונסקי, שלעתים קרובות היה מתחיל לשתות מהבוקר, ובכל זאת איש לא זוכר אותו שיכור, כי "היין אהבו". אפילו יונתן רטוש ואצ"ג, שהיה ער כל הלילה ובבוקר קורא לעצמו לבוא "אל מקום ההקאה כאל גרדום". וכמובן אלכסנדר פן -  מאהב, קומוניסט ולוחם פוליטי, שהאלכוהול בסופו של דבר הרג אותו. כשגורי מספר על חיבת המשוררים לטיפה המרה ועל הגזמות השתייה המייסרות בדיעבד הוא מצטט את אלתרמן במשפט המופלא שלקוח מתוך "חגיגת קיץ": "לוגם גורר לוגם/ כוסית אחת תפליג אל חדרי בטן/ וצי כוסות שלם כבר מרים עוגן".

תל-אביב

תל-אביב האהובה הזנוחה - שהוא שב ומתגנב אליה, מתאווה אליה ומתעב אותה - היא התפאורה והרקע לכל העלילות והסיפורים, עם רחובותיה המוכרים, על כיעורם היפה, שהוא מרבה לצעוד בהם ולמנות את שמותיהם: מטלון, זבולון, לוינסקי, נחלת בנימין, העלייה. דרום ת"א שלא השתנתה ושיש בה: "משהו מן ההמשכיות השקטה ואיזה ביטחון הנובע מעולם מוכר לי". נשים במרפסות בחלוקים דקים בערב קיץ לח, כרם התימנים, והשכונות האבודות בהן עברה ילדותו - נורדיה ומנשיה. לקראת סוף הספר הופכת תל-אביב לתל-אביב רבתי, על רקע מלחמת המפרץ, האזעקות והסקאדים. "בן-אדם רוצה לשתות כוס בירה בשקט וסדאם רודף אחריו עד רחוב מטלון".

 נוכחות נפקדות

לאורך כל שנות ביקוריו של גורי בבתי היין בכרם ואצל מתי בפלורנטין, לא נזכרות נשים בין השותים. לנשים אין ייצוג בספר אך הן חלק מהותי מהשיחה והסיפורים - סיפורי רעיות, פילגשים וזונות. עורגים אליהן והורגים אותן ולמענן; הן בוגדות ונבגדות; מקור הטוב ומקור כל רע.

דיוקן השתיין כאיש זקן

ב-1990, השנה בה נכתבות הרשימות האחרונות, גורי מתקרב לשנתו ה-70. לפעמים יש משהו ילדותי וקצת מצחיק במפגש שלו עם עולם השתייה הכבדה. למשל, בפעם הראשונה שמישהו מזמין אותו לבוסטר (צ'ייסר בעגה בת זמננו) של שטוק 84, הוא מסביר ליוסק'ה המוזג, שהוא לא ביקש ואז מגיעות שלוש פסקאות (!) של היקסמות ואימה מ"הבוסטר": "המרים, הדוחף, המאיץ... הישמר בני מן הבוסטר! ראשיתו תשגה, איקרוס השמימה, אבל אחריתו מרה". ובכל זאת, "עוד אחת ודי! כולנו יודעים שהאחרונה היא תמיד לפני האחרונה". אחד הדברים מכמירי הלב בספר הוא ההתבוננות של גורי בזמן ההולך ומתכלה ובפער בין מצב הגוף לכמיהות הנפש. "הנה הנפש נעורית, עלמה, שיכורת אהבה. רק הגוף, ילען דינו, מתבלה והולך. וברווח הנפער בינו לבינה חולפות שנות חיינו האחרונות". גורי מיטיב לתאר את חוויית הבדידות - העיר והרחובות שמתרוקנים שנה אחר שנה מכל מי שנהגת ללגום בחברתו, ומתוך הרגל אתה עוד מחפש את פניהם במקומות השתייה הקבועים, ומרגיש זר ברחובות חייך. "כי עברו כמעט מאתיים שנהמאז התראינו בפעם האחרונה,ואין דוריאן גריי, ועל כולם קופצת הזקנהלפני זמנה"  "כי פנה יום.עברו כל פני העיר המזכירה לי תאטרון איום.העיר הצעירה והצחורה והחופית והיפה עד אין אחרת.העיר המסכנה, האפורה, העמוסה, הכעורה, המתפוררת.העיר הרעבה, התאבה, המאוהבה, העירומה, המתמכרת... וכך, הולך מזרחה ברחובות הערב ההולכים ומתהפנטים,הגעתי סוף כל סוף אל פלורנטיןאל מתי, אל המעשנים והשותים".

ומה עכשיו?

גורי, יבדל"א, כבר בעשור העשירי לחייו, ואומרים שעוד רואים אותו פה ושם בבית היין. בית היין נשאר אותו כוך צנוע (רק נקי מעשן סיגריות, ברוח התקופה) ודור שלישי מוזג בו את הבירה, הוודקה והברנדי. מתי עדין פוקד אותו בבקרים, שותה וודקה ומסתכל על דמותו המוטבעת על בקבוק בירה שהושקה לאחרונה תחת שם המותג "מתי המקלל". כמו שזה נראה מפה, לא צריך להרחיק ולצאת למסעות בחיפוש אחר מעיין הנעורים, הוא נמצא ממש כאן, במימד החמקמק של האנטי זמן, בתחתית הכוס הבאה. ואני, באיחור של שלושה חודשים, אגש לספרייה להחזיר את הספר, ואקבל בהכנעה ובאהבה את מבטה המקפיא של הספרנית ואת הקנס, כדי שביום מן הימים, מישהו אחר יוכל למצוא אותו, במקרה, בקטגורית ספרי מתח תרגום, ולהיות מופתע. "אך לא באנו למקום הזה כדי לספר בעצמנו, אלא בחברינו לקנקן ולבקבוק".