הוא נחשב לאחד מהעתיקים שבזני ספרד ומאז מהווה מקור בלתי-נדלה לחיכוכים ולמאבקי כוח רוויי יצרים. יוסי בוזנח עושה כבוד לקריניאן

אין בעולם עוד זן ענבים שכל-כך מתאמץ לשנות את התדמית שלו מזן מאסה, עתיר יבולים ונוח לעיבוד, לזן נישה המשקף בצורה מובהקת את נוף מולדתו, את הקרקע, האקלים ויד האדם שמכוונת את גידולו. הצלחתו במאמץ זה לא מאד גדולה, אך היינות המעטים שמצליחים בכך, זוכים לתהילה רבה בעולם שבו אנחנו נמצאים בו "הכל צריך לדמות לקברנה סוביניון".

קריניאן רוחבקריניאן רוחב
לאלף את הפרא (צילומים: יח"צ) הקריניאן הוא אחד מהעתיקים שבזני ספרד והופיע כבר בתקופה הרומית. מקור שמו הוא אחד מהוויכוחים הגדולים בספרד, כמו כל המאבקים בין קטלוניה ושאר ספרד, שמו קריניאן, או קריניאנה, מושפע משם הישוב קריניאן שבמחוז ארגון, אך הקטלונים סרבו להכיר בשם זה כשם הזן והביאו הוכחה ששמו המקורי הוא דווקא מזואלו, כשמו הקסטלני, השם ישמור... ונגזר משם הישוב מזואלו דה מוניו. אז ברשויות קיבלו החלטה לקרוא לו באופן רשמי מזואלו בכתובים הספרדים, וכמובן שהקטלונים בחרו לו שם חדש, הם קראו לו סמסאו, ואם חשבתם שבכך נגמר הסיפור, הרי שהתברר שחלק מהייננים בקטלוניה, קוראים סמסאו גם לסינסו, ושוב המהומה הספרדית התחילה. אם לא היו מזכירים לי שהם גירשו את כל היהודים לפני יותר מ-500 שנה, הייתי נשבע שאנחנו מנהלים גם את ספרד... במאה ה-12, עם התפשטותה של ממלכת ארגון, בתחילה כאיחוד עם הקטלונים ולאחר-מכן בכיבוש דרום-צרפת, הגיע גם הקריניאן ומצא לו מקום של כבוד באזורי הים התיכון של צרפת, ובהמשך גם בשלושת האיים הגדולים של הים התיכון, סיציליה, סרדניה וקורסיקה. עם השנים הפך הקריניאן ל"סוס העבודה" של עולם היין הים-תיכוני. יבולים עצומים, צבע מרוכז וטיפול קל, יחסית, הפכו אתו לכוכב הבינוניות, והיינות שיוצרו ממנו, היו סתמיים וחסרי עומק, ועם זאת לעולם לא הפכו ממש נגישים, ואף שמרו על חמיצות לא נעימה, מרירות מעצבנת וטאנינים גסים. הקריניאן הוא זן כהה מאד, שמנץ מאוחר ומבשיל אפילו מאוחר יותר, מה שמחייב את גידולו באזורים חמים יותר ולכן הוא לא התפשט צפונה בצרפת, גם לא בתקופות השיא שלו, בשנות השישים והשבעים, בהן חיפשו שם בכל דרך לייצר יבולי ענק ולהוריד את עלויות הייצור. כאשר הגיעה מהפיכת העולם המודרני, מיתוג הזנים ומיקוד היינות במטרה להגיע לבידול סגנוני, מצא את עצמו הקריניאן בדעיכה רבתי, כמעט בכל מדינה בה הוא גדל והוא מוצא את עצמו נלחם על מקומו בין זני האיכות בעולם. לא קל לו אחרי עשרות שנים בהן היה מזוהה עם יין נחות. שטחי הכרמים שלו הצטמצמו בעשרות אחוזים, כשבשנת 1990 הוא היה הזן השישי הנטוע בעולם, ובשנת 2012 התדרדר קרוב מאד למקום העשרים. את חזרתו לחיים כזן נישה בעל אופי רב, הזקוק לטיפול קפדני בכרם, השקייה מינימלית, גיל כרמים גבוה, והמון סיפורי גבורה איך שרד את המהפיכה, חייב הקריניאן לאזור פריורט בקטלוניה. אמנם הוא לא זן בלעדי שם, אך משם נפוצה הבשורה: תנו לו תנאים מיוחדים והוא ייתן לכם יינות מרתקים. גל הפריורטים הגדולים שטף את עולם היין כמקום הכי אקזוטי מבין כל אזורי היין של אירופה. חלקו נכון וחלקו פרי ידיה של מערכת יחסי ציבור אמריקטלונית שעשתה נפלאות במשך כמה שנים. בד בבד צצו להם יינות עיליים מקריניאן, בקליפורניה, בצ'ילה, בצרפת ואפילו כאן בישראל. אלה סקרנו את קהל היין ומנעו את דעיכתו של הקריניאן. מכולם הגדיל לעשות איגוד יינני הקריניאן של עמק מאולה בצ'ילה, VIGNOשמו, המטפחים כרמי קריניאן עתיקים, כאלה שניטעו לפני יותר מ-70 שנה ומכוונים אותם אל פסגת יינות צ'ילה, תוך מיתוגו כהשתקפות מוחלטת של איזור הגידול. כאן אצלנו בארץ הקודש הוא נתון בחילוקי דעות מאד ברורים, בין הייננים שרואים בו ילד ים-תיכוני, קצת מופרע וקצת חסר גינונים, אך עם עבודה נכונה, הם מוציאים ממנו פרא אציל. כשלעומתם האחרים, הם לא מבינים על מה המהומה, זן מרגיז ומיותר כבר שמעתי, גם, טאני, חומצי וחסר אלגנטיות. אז למה להשקיע בו מאמץ? לארץ הוא הגיע בסוף המאה ה-19 עם שליחי הברון רוטשילד, ניטע כמו שהיה נהוג אז, והניב יבולי ענק, באיכות בינונית עד נמוכה מאד. דבר שגרם לו להישאר רק כזן המתאים ליינות בסיסיים. עד תחילת שנות התשעים היה הזן הנטוע בארץ והיווה כחצי משטח הכרמים של ענבי היין בישראל. מהפיכת היין של עשרים השנים האחרונות פגעה בו יותר מאשר בכל זן אחר, כשכיום הוא מהווה כ-18% מכלל הזנים האדומים, שני לקברנה סוביניון, אך מרלו ושירז יחד, נטועים יותר ממנו ופופולאריים הרבה יותר. אם צרכת יין אדום מקומי בישראל של תחילת שנות התשעים, הרי שכמות הקריניאן ביינות היתה גדולה עד מאד, ללא מיקוד בו וללא בניית הילה סביבו, אך מרבית היינות האדומים הפשוטים של אותה תקופה הכילו קריניאן בכמות לא מועטה. הפעם הראשונה בה ניסה יינן בארץ למקד את הקריניאן כזן איכות מסוגנן, היתה ביקב מרגלית הקטן וטוב, הם ייצרו קריניאן בבציר 1999, ופתחו לנו, אנשי היין, את העיניים. כיום ישנם עדיין כרמי קריניאן זקנים ומוזנחים, שאפשר להציל ולייצר מהם יין משובח. את הכפפה הרימו בתחילת שנות האלפיים אסף פז ויקב ויתקין ובתעוזה רבה, שהיום מתבררת כנכונה מאד מבחינה תדמיתית, הביאו לנו קריניאן כדגל הים-תיכוניות של היקב, כששאלתי על כך פעם את אסף, הוא סיפר לי שלקח שנים עד שמישהו בכלל הסכים לטעום את היין. הם היו עומדים בטעימות ואנשים היו עוברים ליד הקריניאן בהבעת בוז והתרחקו ממנו מהר ככל שיכלו, שחלילה לא ידבק בהם חוסר הבנה עקב התעניינותם בקריניאן. כיום המצב שונה לחלוטין. יותם שרון, המייצר כעת את הטריו קריניאן, אמר שהוא מאוהבי הזן. הוא אינו משתמש בסופרלטיבים מגוחכים, אך משוכנע שהזן, בטיפול נכון ולא רק בסיסמאות נכונות, מביא לתוצאות נהדרות, אז מה, שאלתי, גיל, כרמים ויבול נמוך הם הסוד? "לא", ענה יותם, "זהו מין שילוב של הכל יחד, גיל הכרמים לבדו חסר משמעות, וכך גם היבולים, הטיפול כולו בכרם, תשומת הלב לפרטים, וכן התייחסות לקריניאן כאל ילד הזקוק להשגחה רבה". גם ביקב רקנאטי אוהבים את הפרא שלהם, כרם בעל, הנמצא בקרבת דיר רפת ונטוע קריניאן בשיטת גביע ללא הדליה. ויקבי כרמל אשר להם כמחצית משטח כרמי הקריניאן בארץ, משקיעים בו רבות, הן עבור יינות זניים והן כבסיס ליין הדגל הים-תיכוני שלהם המדיטרניאן. בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, כאשר כולם רצו קברנה סוביניון ומרלו, ועדיין לא היו נטועים שטחי כרמים מספיקים מזנים אלו בכדי לענות על הביקוש, מילא האדון קריניאן בהסתר את הנפחים החסרים, אצל חלק באחוזים המותרים ואצל חלק בחריגה. היום, כשקהל היין התחיל להתעייף מקברנה סוביניון ומרלו, אנחנו מוצאים אותם מסתתרים בתוך שפע היינות הים-תיכוניים ומעניקים להם נפח ואישיות. צדק זני הייתי קורא לזה, לחיים...