מהו באמת מקומו של היין הישראלי בתפריטי יין במסעדות תל-אביב, אם כל מה שיש לתייר בארצנו לדווח בניכר הוא שניתן לשתות כאן יופי של יינות בורגון ואלזס? תרבות יין In, גאוות יחידה Out...

לפני כמה שנים הוזמנתי לערב טעימת יינות סלובניים. או קרואטיים. לך תזכור. לך תבדיל. איפה זה סלובניה בכלל? סתם, אני יודע. אפילו הייתי שם. היינות היו טעימים ומרתקים כנראה, אבל אני לא זוכר מהם כלום. מה שאני כן זוכר, ועוד כמה קולגות מכובדים, הוא שבסוף הערב, או יותר נכון, לפני סופו, אני הסתלקתי משם בתערובת מוזרה של בושת פנים וזעם נוראי. זאת מכיוון שבמהלך הערב, מישהו טען שהיינות טעימים נורא, לא כמו החרא שמייצרים חלק מהיקבים בארץ, כמו למשל החרא הזה של יקב… בלי שמות.

בורגון - תענוג לנסוע עד לישראל ולהתפעל מכך שהילידים שמעו כבר על בורגון. אחלה... (צילום: יח"צ, דיויד סילברמן)בורגון - תענוג לנסוע עד לישראל ולהתפעל מכך שהילידים שמעו כבר על בורגון. אחלה... (צילום: יח"צ, דיויד סילברמן)
לנסוע עד לישראל ולהתפעל מכך שהילידים שמעו כבר על בורגון. איזה אחלה... (צילום:  יח"צ, דיויד סילברמן)

אמנם הייתי קצת שתוי (ולהוכחה, מה שיצא מהפה שלי אחר-כך לא היה ממש פוליטיקלי קורקט. המארחים עדיין לא מדברים איתי עד היום, בטח שלא משתפים איתי פעולה), אבל הזעם הקדוש שלי היה קדוש לגמרי, והוא כזה עד היום. אני שאלתי האם באמת יינות אותו יקב שהושמץ (שהיח"צנית שלו ישבה בינינו ואף דאגה לענייניהם בעולם של המארחים באותה תקופה) הוא אכן "חרא" של יין. יותר מקולגה אחד התעקשו שאכן כך הוא. ואז טענתי שיש סיכוי שאיש מהנוכחים לא שתה מימיו, או לא ממש זוכר, מה טעמו של "חרא של יין" ושבישראל לא מייצרים "חרא של יין" מזה שני עשורים לפחות. מה שאומר שכרגע מדובר על כמעט רבע מאה כי כאמור עברו כבר כמה שנים מאז אותו ערב בלתי נשכח.

ביקור הגברת

ייןיין
על המשך הדברים שלי אני כאמור מצטער, ואפילו התנצלתי, התנצלות שלא התקבלה עד היום. טענתי שיש סיכוי שמסביב לשולחן יושבים כמה אנשים שלא באמת אוהבים יין. עכשיו הגיע הזמן להסביר. לאהוב יין פירושו קודם כל לשתות אותו. אחר-כך, אם אתה מבקר (מקצוע דבילי למדי...), לנהוג ביוצריו בכבוד, ואחר-כך, שוב, לשתות. ולזכור שאחרי כמה שעות, או דקות במקרה שלי, משתינים אותו. לטעון כלפי המדינה בה אתה חי ופועל, בתחום היין, שיינותיה הם "חרא" הוא סוג של פרובינציאליות מהסוג הכי נמוך. ואל תחשדו בי שאני פטריוט גדול. אני בסך הכל אוהב יין. מאד.

ולמה נזכרתי בכל זה? מפני שלפני כמה שעות קראתי 'פוסט' שכתבה מנהמת ליבה רוני ססלוב האהובה, בתו של ברי ססלוב, מחלוצי ייננות הבוטיק בישראל, ייננית בעצמה ובכלל, ואישה רבת זכויות בתעשיית היין המקומית. ססלוב הצרה על כך ששותפה למסע לישראל של מבקרת היין הנודעת ג'נסיס רובינסון, אולי המבקרת החשובה בעולם ואישה שהערצתי ממש כשעוד הערצתי מבקרי יין, או זמרי רוק, או מישהו בכלל, ובכן, האיש סיפר בכתבה שפורסמה באתר של ג'נסיס רובינסון, על חוויותיו בתל-אביב. האיש ביקר, עם ג'נסיס הנ"ל, במיטב מסעדות העיר, ומה שהוא מצא לנכון לכתוב על תפריטי היין שלהם הוא שיש בהם יופי של יינות מ... בורגון (ואלזס, ועוד כמה).

ייןיין
וד"ש מהנייטיבס

עכשיו ככה. אני מאד אוהב יינות בורגון. עד כדי כך שאני מוכן לטעון באוזני כל מי שמוכן לשמוע ש'יש יין ויש בורגון'. אני גם חתום בדרך עקיפה על 'מהפכת בורגון' המקומית, בהיותי השף הראשון של 'יועזר בר יין', אי-שם באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. כך שאל תבלבלו לי את המוח עם מה שתכף תבלבלו לי אותו איתו. אבל, וזה אבל גדול, אני חי כאן. בישראל. ואני די מחבב את זה למרות לא מעט הפרעות סביבתיות. וגם אם לא הייתי מבקר יין (השם ירחם) ולפני כן מדריך יין בכמה יקבים אלמוניים (כרמל, תבור, סגל) הייתי מוצא שזו סוג של פרובינציאליות, שוב המילה האיומה הזו, שלא לומר גסות-רוח וחוסר נימוס, לכתוב שמה שמצא חן בעיניך, או לא מצא חן בעיניך, או לא משנה מה, בתרבות היין של המדינה שביקרת בה, הם יינות מבורגון. זה כמו לנסוע לבנגקוק ולכתוב על סצנת הפלאפל שלה. לנסוע עד לישראל ולהתפעל מכך שהילידים שמעו כבר על בורגון… אחלה.

ולא, אין לי חשק להתעסק כאן עם מארחיו של האיש בתחום היין במסעדות שבהן ביקר, קרי הסומליירים, או מלצרי היין בלעז, או מי שזה לא יהיה שהגיש לו מה שהגיש, או הציע לו מה שהציע. או לטעון כאן שחבל שיש מקומות שמעלים על ראש שמחתם דווקא את יינות בורגון אהובתי על חשבון ישראל מכורתי. אם לא היו מקדמים כאן את ענייני בורגון (ופיאמונטה. ואלזס, ועמק הלואר וריוחה ותשלימו את הרשימה לבד), לא היתה כאן לא תרבות יין ולא יין בכלל. בטח לא יין טוב שכבר אינו "חרא", כאמור, די מזמן. עד כדי כך. אבל חבל לי, חבל מאד, שחלק מסוים וחשוב (היו גם כאלה שהסכימו איתה) מהמגיבים לטענותיה של ססלוב, לא היה מסוגל לכתוב פשוט "וואלה, צודקת, לא נעים. טעינו. חבל. יש בזה משהו". או לפחות לא לתקוף אותה חזיתית בשצף קצף. כי גם אם אינה צודקת, והיא כן, הדברים נכתבו באהבה ומדם ליבה. וכידוע, נאמנים פצעי אוהב.

ניק ג'וניור

וויין ספקטטורוויין ספקטטור
היה נחמד, למשל, לקרוא ולשמוע שהאיש הזה, נלקח על-ידי מארחיו (ואני מקווה שגם זה קרה) למקומות כמו 'עזבה' ו'שראביכ' בכפר ראמה, או 'דיאנא' בנצרת, או לפחות לנציגי המטבח המקומי החדש בתל-אביב, מסעדות כדוגמת 'יפו תל-אביב' של חיים כהן או 'ברוט'. או לפחות לו היה מספר לנו על המנות המקומיות של 'הבסטה', מקום שבו כן ביקר. כי עם כל הכבוד ל'גאריג' ו'מלון נורמן', עליהם סיפר, ויש הרבה כבוד, אוכל כמו שלהם מגישים גם בלונדון ממנה בא האיש.

וכן, אני יודע היטב שג'נסיס רובינסון טעמה בביקורה עשרות רבות של יינות ישראליים וכנראה גם תכתוב עליהם בהמשך כמו שכבר כתבה לא מזמן על יינות מאזור יהודה ובהרבה אהדה. זה לא מבטל את הזכות להתבאס קשות מטקסט כמו זה שכתב ניק לנדר. כן, זה שמו של האיש.

תרבות קולינארית (ויין בתוכה) היא עסק מסובך. לא ממש חשוב, בטח לא במדינה שעוד לא החליטה מהי תרבותה ומורשתה המוזיקליים, הספרותיים, הקולנועיים, או כל דבר אחר. אבל אין בה פסול. להפך. היא עסק לפלצנים כידוע, אבל אנה היינו באים בלי פלצני השירה או המוזיקה, למשל. ולכן גם פלצנות יין היא מבורכת, גם אם מציקה. גם אם אתה אוהב יינות בורגון, כל עוד אתה חי כאן, כדאי, לא חובה, לתת מקום של חיבה ליינותיה של הארץ בה אתה חי. מה גם שחלק מהם, חלק לא מבוטל, הוא בכלל לא רע. תשאלו את ג'נסיס רובינסון.