מה קורה כשמכליאים שני זני יין ידועים, איך יקבים מודרניים מצליחים לבדל את עצמם ולמה האמריקאים תמיד חייבים לעוות שמות צרפתיים? יוסי בוזנח עונה על כל השאלות האלו ומספר על המרסלאן החדש של יקבי רקנאטי

עולם היין המודרני ומוכה הגלובליזציה נוטה להתמקד במגוון זנים מועט יחסית, ובחר לעצמו כמה זני האיכות שהשתלטו על רבים מאזורי גידול היין בעולם. אם לפני שלושים שנה היו האיירן, הגרנאש, הרקאציטלי והטרביאנו, הזנים המובילים בעולם, היום הזנים השולטים הם הקברנה סוביניון, המרלו והטמפרניו.

רקנאטי מרסאלן רוחברקנאטי מרסאלן רוחב
מגמה זו הפכה את רוב עולם היין לאחיד וגרמה לכך שיקבים רבים מחפשים נקודות משען יחודיות אשר יעזרו לבדל אותם. השבוע פגשתי באחד המהלכים הנכונים ביותר שנתקלתי בהם מזה שנים - יין המרסלאן של יקב רקנאטי. היקב, שמרבית הייצור והמכירה שלו מבוססים על זני המסה המוכרים, בחר לעצמו אסטרטגיית שיווק ומיתוג נהדרת. שני גורמים הושמו במרכז - האחד הוא סדרת יינות הרזרב המבוססים על זני הים התיכון הצרפתיים - רוסאן, פטיט סירה, קריניאן ומרסלאן, והשני הוא העקרון שהייננים ולא מערך השיווק, הם שעומדים במרכז הבמה המיתוגית ונותנים לך תחושה שאתה חלק מהיצירה. אסטרטגיה מרשימה שבוצעה כהלכה. שאפו! אז מי זה מרסלאן? זהו זן אדום שהוא הכלאה בין קברנה סוביניון לבין גרנאש. בספר הזנים החדש של ג'נסיס רובינזון נכתב עליו: "אחת ההכלאות הצרפתיות המודרניות המוצלחות ביותר". לא תמיד היה זה כך. המרסלאן, שהוא בעצם היבריד של הכלאת הקברנה והגרנש, פותח בדרום צרפת לפני כחמישים שנה, במסגרת פרוייקט צרפתי למציאת זנים בעלי גרגר גדול, יבול רב ועמידות למחלות ומזיקי הכרמים. כן, תאמינו או לא, רק לפני חמישים שנה עוד חיפשו זנים שייצרו יותר יין ולא כאלה שייצרו יין יותר טוב. המרסלאן שלנו עשה פדיחות, הוא הופיע עם גרגר קטן ואשכול מרוכז, היבולים היו גבוהים אך גם הם לא עמדו בציפיות, ורק בנושא העמידות למפגעים הוא כיכב. חוסר הצלחתו לעמוד בדרישות הפיתוח גרמו לכך שהוא ננטש למשך שלושים שנה. רק בתחילת שנות התשעים, כשגל זני האיכות האדומים שטף את העולם והיקבים חיפשו מחיר מקסימלי לבקבוק ולא כמות מקסימלית לשטח אדמה, נזכרו הצרפתים שיש להם קלף מנצח. למכון המחקר החקלאי הצרפתי ה-INRA, יש בדרום צרפת יקב נסיוני שנקרא דומיין דה וואסה, שייחודו הוא שכרמיו מוגנים מפני הפילוקסרה, שם נטעו לראשונה את המרסלאן. באותה תקופה אפילו שם עוד לא היה לזן וכך הוא זכה להיקרא על שם הישוב בקרבתו פותח - מרסיאן. עם השנים הוכיח הזן תוצאות ייצור מרשימות מאד, הן באיכות יבוליו והן בפוטנציאל היישון של היינות, וגל נטיעות לא גדול החל בצרפת, בעיקר במחוז לנגדוק ובדרום עמק הרון. בתחילה היווה המרסלאן זן משלים די זניח, כזה שהעניק עומק ליינות אך היקבים לא העזו לייצר יין המבוסס עליו. היין הזני הראשון יוצר ממנו רק בשנת 2002, והגיע מדומיין דוורו שליד קארקסון. יינני האזור זיהו את יתרונות המרסלאן - עומק ועושר ארומטי רב אך ללא העומס הטאני והריבתי של הקברנה ופוטנציאל האלכוהול העצום של הגרנש. את שמו הסופי חייב מרסלאן לרשויות האמריקאיות - בשנת 2007 ניסה דומיין קאמארט מקוט דה ונטו לייצא את היין לארה"ב, אך שם הזן לא הופיע ברשמיות והאמריקאים "אינגלזו" את השם הצרפתי Marseillan, למרסלאן וזה הפך לשמו הרשמי בעולם. גם כיום הזן לא מתחרה בכמות הנטיעה של הוריו, וההערכה היא שבעולם נטועים פחות מ-3,000 הקטר של כרמי מרסלאן, מרביתם בדרום צרפת, ומעט בקטלוניה, בקליפורניה, בברזיל וכעת גם בסין. בארץ נטועה כמות קטנה מאד של מרסלאן. יקב ברקן הופיע איתו לראשונה ביין צפית מסדרת אסמבלאג', אך כיין זני הופעת הבכורה שלו היא יין המרסלאן רזרב של יקב רקנאטי - ואיזו הופעה נתן הבחור. את בציר 2012 טעמתי לאחרונה שלוש פעמים - עונג של יין, מרוכז ואפל, ריחני ומאד ארומטי, משאיר תחושה מינרלית של דיו ריחני יחד עם דובדבנים עסיסיים ופטל. כל זה עטוף מרקם מדויק ונעים, לא עמוס מדי ולא כבד מדי, היין עומד איתן על שלד נהדר, שרירי אך לא מצועצע, החמיצות הרמונית ומרנינה כמו בפרי חי ועסיסי, הטאנינים ומגע החביות מורגשים אך משתלבים נהדר והתחושה הכללית היא של יין שמתחנן לסטייק סנדביץ מיידי לצידו.