מכון הייצוא הישראלי ארגן זו השנה השנייה ברציפות אירוע יקבים ישראליים בבירת יפן. גיל שצברג, סמנכ"ל ויינן ראשי ביקב רקנאטי, נסע לטוקיו וחזר כדי לספר...

זו השנה השנייה ברציפות שמכון הייצוא מארגן אירוע יקבים ישראלים בטוקיו, בירת יפן. אני לא בטוח לגבי הפוטנציאל העצום שיש למכירת יין ישראלי ליפנים, אבל גם הפעם ישנה היענות גדולה מאוד של מיטב מיקבי בארץ, מיותר לציין שגם שבהשקעה לא קטנה מצד היקבים. זה התחיל ביום הכנה שנערך מספר שבועות קודם לכן במכון היצוא, בה הכינו אותנו, הלבנטינים, והנחו אותנו כיצד מתנהגים ביפן, או לפחות איך להימנע מתקריות דיפלומטיות או סתם חרקירי של אחד ממארחינו. האמת היא שלאירוע ההכוונה הזה דווקא לא הגיעו הרבה נציגים של היקבים, כך שכל שנותר הוא לקוות ולהתפלל שהוא יעבור בשלום.

זמן יפן - בשלב מסוים חשבתי לשאול אם יש רופא באולם שיעבור ויבדוק את דופק לאורחים המכובדים...(צילומים: יח"צ)זמן יפן - בשלב מסוים חשבתי לשאול אם יש רופא באולם שיעבור ויבדוק את דופק לאורחים המכובדים...(צילומים: יח"צ)
בשלב מסוים חשבתי לשאול אם יש רופא באולם שיעבור ויבדוק את דופק לאורחים המכובדים...(צילומים: יח"צ)

הפעם האחרונה שביקרתי בטוקיו היתה לפני כשלושים שנה, כחלק מטיול תרמילאים שעשיתי במזרח, וזכור לי שמאוד אהבתי את יפן ואת היפנים. משהו בתרבות של יפן ובאנשים שבה משך אותי, בעיקר הניגודים האדירים בינינו לבינם, משהו כמו משיכה של פרפר לאש, או של אשכנזי לחריף. לכן מאוד התרגשתי להגיע לאירוע הזה, אך לא פחות מכך הייתי סקרן איך יתייחסו היפנים ליינות שלנו.

שינויים בהרגלי הצריחה

רקנאטי בטוקיו רקנאטי בטוקיו
לטוקיו הגעתי לאחר מסע של כמעט 22 שעות, והדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו הוא איך אני יוצא לריצה כמה שיותר מהר כדי לשחרר את הגוף שקיבל צורה של כיסא של מטוס, וגם סוג של מחווה לחוטינר-סאן. למזלי קידם אותי מזג-אוויר ממש נעים, 14 מעלות ושמש חמימה, כך שלא היה שום תירוץ להתחמק מהריצה.

כבר במעבר החצייה הראשון עצר אותי שוטר וביפנית שלא משתמעת לשני פנים הבנתי ממנו שאסור לרוץ במעברי חצייה. נו שוין, הזדמנות להחזיר קצת את הדופק. לאחר הריצה קינחתי בראמן משובח עם כוס בירה קרה במסעדה קטנה ומקומית המתופעלת על-ידי חבר'ה צעירים שלא מפסיקים לצרוח ברכות לכל מי שנכנס או יוצא ממנה - משהו שמזכיר מחנהיודה יפני - ונפשי שבה אלי (...).

במהלך היום הלכו והתקבצו כל נציגי היקבים הישראליים, וטוקיו נצבעה לה לאיטה בכחול-לבן. סתאאאם (!). כולם פורשים להם לשנת ג'ט-לג טרופה כי עוד מעט כבר צריך להשכים כדי להגיע בזמן לאירוע הגדול של טעימת היין הישראלי. כשאנחנו מגיעים לאולם האירועים המטופח Happoen שבלב טוקיו, הכל כבר מוכן לסידור הדוכן בארגון יפני מתוקתק, מה שמאפשר לפעול כמעט על אוטומט באירועים מסוג זה: פתיחת בקבוקים, טעימה קצרה, חידרור של מה שצריך וסידור התצוגה על השולחן. ואפילו עוד נשאר זמן לעבור בין החברים ולטעום קצת מהיינות שלהם.

איפה אנחנו על המפה

רקנאטי בטוקיו רקנאטי בטוקיו
האירוע נפתח בהרצאה של ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקב רמת-הגולן, שהסביר ליפנים איפה נמצאת ישראל ולמה לעזאזל מגדלים פה ענבים, וגם לאן התעשייה שלנו מתקדמת. לדעתי, אחרי ההרצאה של ויקטור היפנים שואלים את עצמם למה בעצם מגדלים ענבים במקומות אחרים בעולם? לא נשכח כמובן מקומו של פרויקט זני הענבים הקדומים בעתיד התעשייה שלנו, ותמונה גדולה של שיבי דרורי כשהיה בן 15 בערך ריצדה באולם, מה שגרם אחרי זה לנהירה המונית לדוכן שלנו לטעום את המראווי.

האולם מלא באופן מרשים. פשוט כי זאת יפן, וככה זה אצל היפנים - אין דבר כזה No show, הזמינו אותך - אתה בא (!). ולא סתם, תמיד 5 דקות לפני הזמן. כנראה שהמארגנים לא העלו על דעתם שתהיה היענות כזו ולכן רוב נציגי היקבים הישראלים עמדו, אחר כבוד, באחורי האולם. לאחר שוויקטור גמר להרביץ בהם תורה, העביר אלכס הרוני, הבעלים של יקב 'דלתון', טעימה מרוכזת של שישה יינות ישראליים שהמשותף ביניהם הוא: בלנדים שונים, אלכס בנימוס ונועם בריטי (Lovely), מתאים ליפנים כמו כפפה. היינות שהוצגו בגאווה הם: אינספייר 2016 של 'טפרברג', ווייט סיגניצ'ר 2015 של 'ספרה', אדום 2015 של 'פסגות', פלם נובל 2013 של יקב 'פלם', מדיטרניין 2013 של 'כרמל' ומיסטי הילס 2014 של 'צרעה', ללא כל ספק נבחרת מכובדת ומכבדת.

איך אומרים עפיצות ביפנית

רקנאטי בטוקיו רקנאטי בטוקיו
אירוע הטעימות נפתח והמוני יפנים מסומנים בתגים בצבעים שונים, מתנפלים בנימוס על 17 דוכני היינות הישראליים. בעלי חנויות יין, סומליירים, עיתונאים, נציגי מלונות, יבואנים, הם מגיעים לדוכן, רובם לא מדברים (או לא רוצים לדבר...) אנגלית ולכן ליד כל נציג ישראלי ניצב/ת מתורגמן/ית. לרוב אתה מוצא את עצמך מסביר למתורגמנים את מושגי היין באנגלית כדי שיוכלו לתרגם, אבל הכל בסבלנות אין קץ ובהבנה מלאה מכל הצדדים.

מקיימים טקס החלפת כרטיסי ביקור הכולל קידות והגשת הכרטיס בשתי ידיים מלווה בשטף של ברכות הדדיות. היפנים עדיין מחזיקים מכרטיסי ביקור, ומסירת כרטיס ביקור שלך משולה מבחינתם לקבלת תרומת כליה ממך, תוך מתן כבוד והכרת תודה אין סופיים. לאחר מכן ניגשים לטעימה. באופן שיטתי עוברים בקבוק אחר בקבוק לפי הסדר וטועמים הכל. רובם נותרים בפנים חתומות ולא מסגירים שום סימני התרגשות, או תיעוב מהיין, וכל מה שנשאר לנו, הלבנטינים, הוא להפנים צעקה לבלוע את הרוק, לחייך ו... כמובן לקוד קידה עמוקה.

אחי, איפה היית בצבא?

רקנאטי בטוקיו רקנאטי בטוקיו
האמת היא שאחרי כשעתיים של טעימות הם קצת נפתחים ואפילו שואלים שאלות. למשל, ניגש אלי יפני מבוגר, שלא לומר ישיש, שנראה כמו שריד מהמשחתת יממוטו במלחמת העולם השנייה ושאל אותי מה עשיתי בצבא (???). אני רק מקווה שהוא לא חשב שנלחמתי בו באותה מלחמה. כל המוזמנים לאירוע הם אנשים מתחום היין, מהצד המסחרי שלו, והם נבחרו בקפידה על-ידי יערה ממכון היצוא שעמלה קשה כדי להרים את האירוע הזה ולנעה, הנספחת הכלכלית בטוקיו, שעזרה רבות לקיומו.

בשעה 17:00 מודיעים ברמקול על סיום האירוע וכבמטה קסם תוך 10 דקות הכל מסודר ונקי כשהכל מבוצע ביעילות ובשקט מופתי - צורם באוזניים משהו (...). כל החברים כבר בדרך למלון או לארוחות ערב כאלו ואחרות ואני אחר כבוד הולך לאירוע שארגנה השגרירות ללקוחות נבחרים של ה-NHK - רשות השידור היפנית, שגולת הכותרת שלו היא ארוחה יפנית מסורתית מלווה ביינות ישראליים. הגיל הממוצע של הלקוחות כאן הוא 83, ואני קצת מרגיש כמו בהרצאה למועדון הגמלאים של עיריית חולון. תוך כדי הארוחה הם רוצים לשמוע עוד ועוד על ישראל, על האוכל וכמובן על היין. בשלב מסוים לא נותר לי מה להגיד, ובהשפעת השעה, היין והג'ט-לג נראה לי שהתחלתי להמציא חלק מהעובדות. למזלי אפילו החבר'ה מהשגרירות לא שמו לב.

זה הגיל או התרגיל?

רקנאטי בטוקיו רקנאטי בטוקיו
בשעה 23:00 אנחנו מסיימים את הארוחה, ואז מתחיל טקס הפוטו-אופ. כל אחד מהאורחים מתייצב עם המצלמה שלו (כן, כן, מצלמה... כמו של פעם) ומבקש להצטלם עם הזרים עגולי העיניים האלה שבאו לספר להם על יין מארצות רחוקות. רק לאחר הטקס הארוך והמתיש הזה, כשאיש, איש, ומצלמתו באו לידי סיפוק, מפזרים את ההפגנה ואני זוחל למיטה בכוחות אחרונים.

למחרת בשעה 10:00 בבוקר נפגשים כל נציגי היקבים בבית השגרירה להצגת היקבים והיינות בפני לקוחות יוקרתיים של רשת חנויות הכלבו 'מיצוקושי', זה נראה כמו Copy/Paste של האירוע של ליל אמש, בטח מבחינת גיל האנשים. הם מאוד מנומסים היפנים האלה והם מקשיבים קשב רב לכל נציג של יקב שעולה ומדבר כמה מילים על היקב ולאחר מכן מטעים את היין שלו – עניין לא פשוט כשמדובר ב-17 יקבים. בשלב מסוים כבר חשבתי לשאול אם יש רופא באולם שיעבור ויבדוק את דופק לאורחים המכובדים, אבל זה עבר בשלום והם שרדו את זה יפה.

קידה אחרונה וגב תפוס

רקנאטי בטוקיו רקנאטי בטוקיו
בשעה 11:30 מתפזרים כולם ואני נשאר בשגרירות עם החבורה המכובדת לארוחת צהרים ישראלית מלווה ביינות ישראליים, כולל הסברים, כאמור, על כל יקב, על היינות ועל תעשיית היין בישראל. בשלב מסוים ניגשתי לנספחת הכלכלית והתרעתי בפניה שהאנשים האלו כבר שמעו אותי אתמול ולא הרבה התרחש בתעשיית היין הישראלית ב-12 שעות האחרונות. נעה (הנספחת) ויערה (ממכון היצוא) מרגיעות אותי לא לדאוג ואומרות לי שאלו אנשים אחרים.

התפאורה מושלמת - חדר האוכל בבית השגרירה מזכיר בית אצולה אירופאי של שנות ה-20 של המאה הקודמת, אבל מאוד מכובד. היין, הוא קוצר שבחים, והאוכל... נו, קצת פחות, אבל העיקר שכולם מבסוטים (כנראה שמרוב יין, אבל מה זה חשוב...). עתירי ניסיון מליל אמש, נעה מארגנת את כל הנוכחים לתמונה משותפת ובכך מנטרלת כל סכנה ממסכת נוספת של צילומים אישיים. המחלקה הגריאטרית עוזבת את השגרירות ולי נשאר עוד יום וחצי ליהנות מיפן.

ובכל זאת, הנה כמה מילים רציניות על השוק ביפן: לדעתי יש לשוק של יפן פוטנציאל לא מנוצל, אבל הוא מצריך הרבה מאוד עבודה שכרוכה בלא מעט הוצאות כספיות. להערכתי, מי שתהיה לו סבלנות, עקשנות, וישכיל לראות מעבר לפילטר של הסיגריה... יעשה פה עסקים טובים. ולתפארת מדינת ישראל.