אני מנסה להבין מה יותר מהכל מפריע לי בזה שאני צריכה להיות זמינה 24 שעות לכולם, כולל לשליח שאמור להביא לי ספר ילדים עד לדלת. “אני מחפש אותך כבר חמש דקות!” הוא גוער בי על כך שלא עניתי לו בזמן אמת. “למה את לא עונה?”. אני מנסה לחשוב מה זה באמת עושה גם לילדים שלי, העובדה שאני זמינה 24 שעות, דקה־דקה, ולא עולה בדעתי שום דבר טוב.
השבוע נזכרתי בסצינה, שאלמלא הייתי יודעת בוודאות שהתרחשה, הייתי בטוחה שהיא בדויה. ההורים שלנו נסעו לאילת, ואחותי הקטנה, שתמיד הייתה יפה ודקת גו, אבל עם עצמות של מתאגרף, רק רצתה להוציא כוס מארון המטבח. היא לא שיערה בנפשה שדווקא כשתהיה לבדה בבית, שורת הארונות העליונה תתחיל לקרוס. מה עשתה? היא כאמור הייתה לבד בבית ונאלצה למצוא פתרון. בהיעדר ניידים באותן שנים, הרעיון להתקשר להורים כלל לא עמד על הפרק. כדי למנוע את נפילת הארון שהיה בדרך כלל צמוד בשורה אחת ארוכה לקיר המטבח ואת כל תכולת הכלים שהייתה בו (כלים שכללו סירים, צלחות, כוסות, והכל בכפולות של חלב ובשר), היא התמתחה עד קצה גבול היכולת והצליחה למצוא את הדרך למשוך אליה כיסא גדול שהיה בפינת האוכל במטבח. על כתף אחת השעינה את הארון ובידה השנייה העלתה את הכיסא לשיש, כך שבסופו של דבר הקצה שהתנתק מהקיר במטבח - נשען על אותו כיסא הפוך על השיש. כך זה חיכה להורים עד שחזרו מאילת. לא אידיאלי, מסוכן, אבל תבע ממנה, האחות הקטנה של הענק המיתולוגי אטלס שהחזיק את הגלובוס על כתפיו, לגייס את כל התושייה שהייתה לה. והייתה.
אני יושבת עם חברות וחברים, ורוב הזמן הראש שלהם מוטמע בתוך המסך של הנייד שלהם. “רגע, זה הילד. הוא שואל איך מחממים במיקרו”, הם אומרים. “שנייה, זו הילדה. היא לא יודעת איפה המקלף”. “דקה, זה הילד. רוצה לדעת איך מעבירים ערוץ”. זו בערך תמצית המפגשים שלי עם החברים שלנו. כן, אני יודעת, ילדים מוכרחים לדעת שאנחנו תמיד שם בשבילם. אבל סליחה, מה בין זה לטיפוח יצור חסר ישע וגם, אם יורשה לי, רופס ולא אחת – נודניק? מספרים לנו שכל מה שילד צריך בעולם זה מבוגר אחד שיאמין בו. מה בעובדה שאנחנו זמינים בים וביבשה, בשירותים ובישיבות דחופות, מביע גילוי אמון ביכולות שלהם?
והכי גרוע, יותר מהכל אולי, זו העובדה שהם לא יודעים להבחין בין עיקר לתפל, בין דחוף ללא דחוף. בין סובל דיחוי ללא סובל דיחוי. אני, כמובן, לא באה אליהם בטענות. אני מוקפת באנשים מבוגרים שנראים במבט ראשון ואולי גם שני - בני דעת, ופעם אחר פעם מתבדה כשאותם אנשים שייחסתי להם סוג של בשלות נפשית ותבונה, פותחים קבוצות וואטסאפ בלי הכרה, מעבירים באובססיביות כל קשקוש וכל בדיחה לכל רשימת התפוצה הבין־גלקטית שלהם. בינינו, או שאולי עדיף שלא יישאר בינינו ותפיצו לכל עבר את הבשורה ממני, הנאחסית: איך אתם מצפים שיגדלו תחת מוטת הכנפיים שלנו ילדים שיודעים להבחין בין עיקר לתפל? בקיצור, אם יש לכם משהו לומר, תחשבו אם הוא באמת חשוב. אם יש לכם משהו לשאול, תבדקו לפני כן אם יש בידיכם את התשובה. אם אתם מתלבטים באיזו סוגיה, שחקו עם האונות. העמידו פנים כאילו הן קסטנייטות שמייצרות צליל מופלא ושמו מחשבה. כך אולי, רק אולי, יגדלו פה ילדים שיבינו את ההבדל האקוטי בין שאלה חשובה לסתם מטרד.
התרעות פיקוד העורף