אני זוכרת את הפעם ההיא, כשעמדנו בערב בכיכר ציון בירושלים, ליד האנדרגראונד, מועדון אפלולי שעבד בכל יום חוץ מיום כיפור. המקום הזה, הזכור לטוב, לא הקיא כמעט אף אחד מתוכו להוציא מקרים שבהם לבעלים של המקום, האחים עצמון, התנפח הווריד במצח כשמישהו התחיל להגזים עם האלכוהול או לשלוח ידיים. פתאום הגיעו כמה שוטרים לכיכר, ובתוך שתי דקות החבורה הגדולה שעמדה לידנו התפוגגה לתוך ניידת. הם היו בני 16 בערך. “חתיכת זבל”, סינן מישהו שעמד לידי ושלח מבט זורה אימה לעבר מישהו שאני יכולה להישבע שהיה יותר מסטול מהבאנג שלו. “רואה אותו?” מרפק אותי. “זה חרא. סוכן כפול. גם מוכר סמים לילדים וגם משתף פעולה עם המשטרה”. אחר כך נאנח וסיכם: “בכסף ובסמים אין חברים”.
יש המון אנשים שהם עוברי אורח בחיים. בזמן אמת קשה מאוד לזהות אותם ולהבין שזה תפקידם, להיות תחנה בזמן. אחרים, הופכים עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהמסע הזה, החיים. ג’ ואני חברים טובים מגיל 16. הוא מכיר את הגרעין הפנימי שלי, הכי יסודי והכי בסיסי. כל אחד מאיתנו מצא את אהבת חייו, התחתן, הביא ילדים, ובאופן טבעי השיחות שלנו כבר מתפרשות למחוזות אחרים. אם פעם דיברנו על שיברונות לב, על לקיחת החלטות בצמתים מפתיעים או על מוזיקה, עכשיו זה כבר אחרת. עכשיו אנחנו מדברים גם על הילדים שלנו. ג’ הוא איש שיודע לחנך. יש לו טון סמכותי, יחסי אמון מלאים עם הילדים שלו והסכמים ג’נטלמניים ששני הצדדים כיבדו עד כה.
בשבוע שעבר הוא קיבל באמצע הלילה טלפון מתחנת משטרה. הודיעו לו שהבן הקטין שלו נעצר עם חברים. נו, מהידיעות המקושקשות האלה שבהן הכתב מרשה לעצמו לחלק ציונים ולהגיד: “שלושה קטינים בני טובים נעצרו בחשד לשימוש בסמים”. השוטרת ביקשה ממנו להגיע לשחרר את הבן שלו בערבות. ג’ נכנס לרכב והגיע לתחנה. הילד שלו חיכה לו שם רועד. הנסיעה חזרה הביתה הייתה מורטת עצבים, בלילה, בחושך, ארוכה בהרבה מהמרחק האמיתי.
התרעות פיקוד העורף