"בבוקר נפילתו, בני (גנץ – ב"כ) ואני נסענו לרצועה. ביהל"ם עשו לנו סקירה על כל המטענים שנתפסו ברצועה, על כל סוגי המטענים שיש שם. סיימנו ונסענו למפקדת האוגדה לסקירה. חצי שעה אחרי שהיא החלה, אני רואה בזווית העין התרחשות. קצינה שהכרתי נכנסת, קוראת לרמ"ט החוצה, הוא יוצא, הוא חוזר, הוא מתיישב, ואז אני רואה את נדב פדן נכנס, מסתכל עליי, ניגש אליי ומבקש שאצא איתו רגע החוצה. ואני מבין. הוא אמר לי, 'גל נפצע קשה מאוד, אפילו אנוש. סע הביתה'. אמרתי לו 'נדב, נפצע אנוש זה נהרג. איך זה קרה?'. אמר לי שהיה מטען. באותו רגע עברתי לאוטומט".
במהלך השבעה מבקרת בבית איזנקוט ורדה פומרנץ. תא"ל במילואים, היום משמשת כראש מנהלת המשפחות במטה החטופים במשרד הביטחון. בעבר הייתה קצינת הנפגעים המיתולוגית של חטיבת גולני. איזנקוט היה אחד מאלה שעליהם "התנפלה" פומרנץ בזמנו, כשבנה דניאל עמד בפני גיוס. "רק גולני, הבן שלי לא יהיה בשום מקום אחר", השביעה אותו ורבים אחרים. "כשהיססתי", סיפר איזנקוט, "היא הפילה עליי משום מקום את אורי שגיא, אחד המח"טים המיתולוגיים של גולני".
כן, זה הצליח. דניאל פומרנץ הפך ללוחם בגולני. באסון הנגמ"ש בשג'אעייה במבצע צוק איתן, הוא נפל. בשבעה של גל איזנקוט, הגיעה פומרנץ לנחם. "אתה יכול להסתכל לי סוף־סוף בעיניים בלי להשפיל מבט", אמרה לאיזנקוט.
אומרים שהברק לא פוגע פעמיים באותו מקום. אז אומרים. יממה לאחר נפילתו של גל, נפל בקרב בעזה גם סמל מאור כהן איזנקוט, אחיינו של גדי איזנקוט (בנה של אחותו, שרון). ולפני פחות מחודש, ב־17 בנובמבר, הכה הברק בפעם השלישית ממש באותו מקום: 700 מטר ממקום נפילתו של גל, נפל גם בן דודו האהוב והקרוב, אחיינו של גדי, סרן יוגב פזי, מ"מ בגדוד נחשון, חטיבת כפיר.
אף שהסיפור כבר סופר ופורסם, איזנקוט לא מוכן להגיד בקולו מה היה על השולחן. ובכן, על השולחן הייתה הזדמנות מבצעית לחסל את חסן נסראללה וכל צמרת מועצת השורא של חיזבאללה. מטוסי חיל האוויר היו חמושים, באוויר. מחכים להוראה של הדרג המדיני. על פי התוכנית, מיד אחרי החיסול הזה, אמורים היו כל מפקדי ולוחמי חיזבאללה להתפרס בשטח למלחמה מלאה ואז ישראל הייתה מפעילה 15 אלף מכשירי קשר ממולכדים והורגת, לא פוצעת, בין רבבה ל־15 אלף מחבלים. שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, בגיבוי כל מערכת הביטחון, ממליצים לבצע. נתניהו מהסס ורוצה לבלום. דרעי איתו. גם דרמר. אבל הוא זקוק לתגבורת משמעותית של אנשי ביטחון מנוסים. זו הסיבה שהוא מזעיק בבהילות את גנץ ואיזנקוט.
"זה היה דיון מאוד כבד, מאוד רציני", משחזר איזנקוט, "אנחנו מוצאים את עצמנו עולים מאפס למאה בלי אזהרה מוקדמת, בדיון דרמטי כזה, בהרכב המצומצם של מה שהפך אחר כך לקבינט המלחמה. ובשלב הזה כולם מדברים, כל אחד אומר את דעתו, אנחנו בעצם על תקן של אזרחים מודאגים, עוד לא הושבענו. נתניהו אומר 'גדי, אני רוצה לשמוע את דעתך'. ואני, עם ניסיון של מזכיר צבאי ולשכות, פתאום קולט שאין הקלטה, אין קצרנית. אני אומר, 'ראש הממשלה, זה דיון חשוב, רציני, צריך שתהיה כאן קצרנית והקלטה, מתקבלות כאן החלטות הרות גורל, רצוי שיהיה כאן ראש אמ"ן, ראש מנהלת המודיעין'. אז מכניסים הקלטה וקצרנית ואני מדבר. בתכל'ס יצא שהיחיד שהוקלט באותו דיון זה אני, כי כל האחרים דיברו לפניי. הרצי, גלנט, כולם. ורק אני מוקלט".
"בקומה האסטרטגית, לצה"ל, לשב"כ ולמוסד יש הישגים מרשימים, אבל אם אתה בודק את שמונה המטרות המעודכנות של המלחמה, ראש הממשלה לא מסוגל להגיד אפילו על אחת מהן שהיא הושגה באופן מלא. הסיבה היא חוסר הנכונות לקבל את ההחלטות הנכונות למדינה הנגזרות מהשגת המטרות האלה".
"לקח לי חודשיים־שלושה להבין", מוסיף איזנקוט, "שיש למלחמה מטרות גלויות ויש מטרות סמויות. בתוך הקבינט הרחב נוצר פער בין אלה שרואים את המטרה הגלויה של להשמיד את היכולת השלטונית־ארגונית של חמאס והשבת חטופים, לבין אלה שרוצים את כיבוש עזה, הטלת ממשל צבאי והשבת ההתיישבות. היום הם כבר אומרים את זה בקול רם ומקימים גרעיני התיישבות. ואתה אומר רגע, לא למדנו כלום? הדבר הכי חשוב עכשיו זה לשמור על הסולידריות והאחדות. אחרי ההלם, הטבח, הטראומה, כל מה שעברנו, זה הזמן לנפץ את האחדות שלנו? על זה שלחנו חיילים להיהרג? העובדה שהשלטון מכניס עכשיו את המטרות האלה בדלת האחורית, מצביעה על חולי עמוק".
"הציבור מצפה לפעולה ממשית להשבת החטופים ואנחנו לוחצים לזה. וכל זה מתחיל להתגלגל מסוף ינואר. ונכון, הנבל הראשי הנאצי, האכזרי והרוצח, הוא סנוואר. הוא האחראי, וכל מה שאומרים עליו נכון. אבל אזרחי ישראל בחרו בנתניהו כראש ממשלה ומצפים ממנו לבצע מהלכים כדי לקדם עסקת חטופים נוספת. וגם גל, הבן שלי, מדבר איתי על זה טרם נפילתו".
ניכר על איזנקוט שגם היום, כשהוא מקריא את מתווה נתניהו, הוא נסער. "הפסקה הזו היא כל הסיפור. נתניהו הולך כאן עד הקצה. זה מתווה שכולל הפסקת אש קבועה, נסיגה של הכוחות הישראלים מהרצועה. זה מתווה פרטני, עם שלבים. בכל שלב לאן נסוגים ומתי. וזה היה כבר במאי. אני אומר לך שאם תושג עכשיו עסקה, היא תהיה מבוססת על המתווה הזה. זה מה שיופיע בשלב הבא. הבעיה היא שבינתיים עברו חודשים".
"אגב, האמריקאים קיבלו העתק מהמתווה עוד באותו הלילה. ולכן, כשביידן התחיל להבין שנתניהו מנסה לברוח, הוא מפרסם את המתווה בעצמו וגורר אותו החוצה מהארון. יומיים אחר כך נתניהו הולך להתראיין ב'הפטריוטים' ושם הוא אומר למצלמות, במסר שנקלט היטב בחמאס, שהוא לא מתכוון לעמוד במתווה שהוא עצמו כתב, כלומר ללכת רק על שלב א', בלי לעבור לשלבים הבאים".
"הוא אומר שם שגנץ, גלנט ואני מנסים לכפות עליו את הפסקת המלחמה והוא לא מוכן להגיע להסכם שלא יאפשר לו לחזור למלחמה בתום שלב א'. כאילו לא הוא זה שהביא מתווה וכתב בו 'הפסקת אש קבועה', אלא אנחנו. אני בכלל לא משתמש במונח הפסקת המלחמה, אני תמיד אמרתי שאפשר ללכת להפסקת אש של חודשיים או שלושה כדי להשיב את החטופים ואחר כך לחזור למלחמה. הוא התעקש שנצביע על המתווה שלו, המתווה שהוא מכחיש עכשיו. בדיעבד גם הבנתי למה הוא סירב להביא את המתווה הזה לקבינט הרחב. הוא ידע למה".
בבארי, בעודו מוכה הלם ממראות ההרס והקיבוץ השרוף, קיבל איזנקוט טלפון מאחיינו, בנה של אחותו, רופא בסורוקה, שבישר לו שעומר, אחיין אחר, הבן של אחיו, נפצע קשה מפצמ"ר בעוטף ומובהל במסוק לבית החולים. בשלב הזה הוא עוד לא ידע שזה יהיה המקרה הקל ביותר של המשפחה באותה שנה.
"אני מדבר בשקט עם ח"כים מהליכוד ואומר להם שאני מצפה מהם לגלות ממלכתיות ולשמור על צה"ל. אני מקווה שזה ישפיע. אני כל הזמן פונה אליהם ומדבר איתם. אני מקווה שמחר אבי דיכטר ויואב גלנט וניר ברקת לא ירימו את היד לאפשר לכל נגד להדליף מסמכים. שלא ייתנו את ידם להרס העליונות המודיעינית שנבנתה עוד מימי המחלקה הערבית בפלמ"ח ולשרוף אותה. יש כאן מישהו שהחליט לעוור את ישראל ולפגוע ביכולותיה. אני רוצה לראות שדיכטר יצביע בעד דבר כזה, שכל איש שב"כ יכול לקחת חומר סודי. אני לא מאמין שזה יקרה. לא מאמין. זה לאבד אמון באנשים. יש גבול כמה אנשים יכולים להיות חדלי אישים וסמרטוטים".
למחרת הריאיון, התקיימה ההצבעה. דיכטר וברקת הצביעו "בעד". איזנקוט היה נסער: "החוק עבר לפני שעה", אמר לי בשיחת השלמה טלפונית, "חשבתי שיהיה קשה להפתיע אותי אחרי שנתיים. בסוף, כשמצביעים, אז אבי דיכטר, ראש שב"כ לשעבר, מצביע בעד פגיעה חמורה בעליונות המודיעינית של ישראל בעתיד, וכל חברי הכנסת הערבים מתנגדים לפגיעה הזו. כנראה שאף פעם לא מאוחר ללמוד עוד משהו על הפוליטיקה שלנו. אם החוק הזה יעבור, זו תהיה פגיעה אנושה ביכולת לשמור על הסוד. ואני, בגיל 64 וחצי, למדתי עוד משהו על הציניות בפוליטיקה הישראלית".
"אבל מצד שני, אם לא תילקח האחריות בתקופה הקרובה בין מפקד האוגדה לראש הממשלה, אפשר למחוק את המילה אחריות מלקסיקון השפה העברית. הדוגמה שלי היא אודי אדם, חבר קרוב שלי, אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון השנייה, שהיה אחראי לכשל ולהישג, וביום הפסקת האש הוא העביר מכתב התפטרות לרמטכ״ל חלוץ. אותו דבר אמור לגבי אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן. אני אוהב את ירון. אבל הוא אחראי לכשל. נקודה. זה שטולדנו ואמ"ן ואמרו לי ושתו לי ולא יצאתי שנה הביתה, הכל נכון. אני מעריץ אותו על זה ועל התפקוד שלו במלחמה. מצד שני, לטעמי ירון היה צריך לעשות בהפוגה הראשונה את מעשה אודי אדם. הגיעה השעה שכל האנשים הטובים האלה יעשו את הצעד, שלא יחכו שידיחו אותם".
"אני מקווה שאנשים יתפכחו ויבינו שמדובר בכלי ריק. כשאתה רואה את ההתנהגות וההתנהלות המגוחכת שלו, סוג של נתניהו לעניים, אתה לא יכול לא להבין שיש כאן מישהו מהליגה למקומות עבודה שמשחק אותה NBA. עכשיו הוא מתפאר שחיסל את נסראללה. גם לחוש הומור צריך שיהיה גבול".
"אני אספר לך עוד משהו. כשגל נהרג, יחד איתו נהרג עוד לוחם, אייל ברקוביץ'. עוד מהשירות הסדיר, גל היה מספר לי כל הזמן על ברקו. גל הגיע מהשייטת, ברקו מסיירת מטכ"ל, שניהם שירתו יחד באותו צוות במגלן בסדיר, ואחר כך במילואים. ברקו הפך אחר כך למפקד הצוות. גל הוא בחור שלא נותן מחמאות בקלות, אבל הוא מדבר על ברקו בסופרלטיבים. כשגל נהרג, אני מבין שיחד איתו נהרג עוד לוחם. כשאני מגיע הביתה, כבר מעדכנים אותי שההרוג השני זה ברקו. לדעתי ידעתי את זה עוד לפני הוריו. הוא נולד כשהם היו בשליחות בניו זילנד, גדל בסוסיא. הוא וגל היו צמד. הוא היה בוגר שנה א' רפואה, נשוי טרי למיכל. נהרגו ביחד. לוחם מהרצליה, לוחם מסוסיא. הם היו צמד בלתי נפרד. חצי שנה לפני המלחמה, היה להם אימון בצאלים. קצת קודם, גל שבר רגל בתאונת סקי, היו לו שני ברגים ברגל. אני שומע אותו מדבר בשקט בנייד עם ברקו ואומר לו שיבדוק עם הרופאים אם הוא יכול לבוא לאימון. אם זה לא יכול לגרום לו נזק לרגל. ברקו אמר לו שיש בעיית התייצבות לאימון והוא צריך אותו. גל רצה לוודא שזה בסדר מבחינה רפואית. אני שמעתי את השיחה ואמרתי לגל שיוודא את זה ברצינות, כי זה יכול להיות נזק לכל החיים. הוא עשה ניתוח מסובך כמה חודשים קודם".
"כשבועיים אחר כך, גל מתקשר אליי. נשמע מבסוט. שאלתי מה קורה. אמר שהם גמרו תרגיל אש בצאלים והיה מעולה. 'מה אתה עושה בצאלים', שאלתי אותו, 'בדקת עם הרופאים?'. 'תשמע', אמר לי, 'לא יכולתי לא לבוא. הצוות שלי צריך אותי'".
"גם בפעם האחרונה שיצא הביתה במלחמה, היו לו קצת כאבים ברגל. כלתי, שהיא רופאה, ביקשה ממנו שיקפוץ אליה לעשות צילום לפני שהוא חוזר. למחרת, כשהזעיקו אותו, הוא כבר שכח מהרגל. ואז הם נהרגו ביחד. שני צעירים, אחד מסוסיא, אחד מהרצליה, תפיסות עולם שונות, אבל נהרגו ביחד. יש להם תמונה משותפת עומדים ביחד בעזה ומחזיקים דגל ישראל. החברים של הצוות שלהם שלחו לי עכשיו מרפיח צילום. הם ציירו על אחד הקירות את התמונה הזו. ממש שחזרו אותה. גל וברקו מחזיקים את הדגל. בחייהם ובמותם".
"כשנפגשתי עם ההורים של ברקו, אבא שלו בא אליי ואומר לי גדי, נעים מאוד, היית המג"ד שלי. אמא שלו, מנהלת בית ספר. היא באה לכנסת יום אחד, לוועדת חוץ וביטחון, לדבר עם הח"כים. זו הייתה החוויה הכי חזקה שהייתה לי מאז שאני חבר כנסת. היא סיפרה על הבן שלה ברקו, שהיה בן תורה, עילוי מבריק, שיכול היה להיות תלמיד חכם, אבל החליט להתגייס לסיירת מטכ"ל ולמגלן ולמילואים ונהרג על הגנת המולדת. הייתה דממת מוות בחדר. יתוש לא זמזם. והיו ח"כים חרדים ששתקו והקשיבו. אז אם אתה שואל אותי מה מעודד אותי כאן, זה מה שמעודד אותי. האנשים האלה שיש כאן. שנהיה ראויים להם".
התרעות פיקוד העורף