ברקוביץ' לא התבלבל. הוא אמר בקול רם את מה שרבים בימין חושבים, גם אם לא מעזים לומר בקול, ותהה בקול למה מציגים בתקשורת תמונות של ילדים עזתים סובלים, שלא מעניין אותו לראות את הרעב בעזה, שאין לו טיפת חמלה אליהם. למה? כי אחרי השבעה באוקטובר, הלב שלו סגור, אטום, מוכה.
זו עמדה קשה, כן. אבל גם עמדה שיש לה הד ציבורי עצום ורחב בציבור הישראלי, כזה שלא זוכה כמעט לייצוג בגופי התקשורת המובילים. המבקרים והעיתונאים מיהרו להזדעזע והציפו את רשת הטוויטר בביקורת נוקבת בה גרסו כי ברקו לא עיתונאי אז אף אחד לא מצפה ולא מתאכזב ממנו, אבל כן ציפו שמוריה אסרף תעמיד אותו במקומו והיא דווקא זרמה איתו והשיבה שגם לה אין תשובה והיא לא מבינה למה מציגים את התמונות הללו.
לא הייתה שם איזו חומת איזון עיתונאית. אבל אולי זה מה שחדש, אולי הציבור כבר לא מחפש "איזון", אלא פשוט את האמת שלו. בלי פילטרים. השיח בין השניים גם אם חורג מגבולות השמאל של הערוץ, הוא יותר מלגיטימי. אומנם יש לא מעט תשובות שבהן יכולה מוריה אסרף לסייע למצב ועדיין להשאיר את השיח בצד הימני, כמו לדוגמא, מציגים את תמונות הרעב בעזה לא כדי לטלטל או לרחם על הילדים העזתים, אלא כדי להבין מה העולם רואה ולמה הוא נחשף ומדוע יש אנטישמיות ושנאה כזו כלפינו. אין כמו ידע כדי לדעת איך להתמודד עם מציאות מורכבת.
ברקו מסרב לראות את התמונות הקשות של הילדים העזתים הרזים מתחננים לאוכל, לא כי הוא שם משקפיים ורודות בדומה לערוץ 14 ומציג מציאות מעוותת להמשך המלחמה שמשרתת את המשטר, אלא בדיוק ההיפך, ברקו רוצה בסיומה של המלחמה, יחד עם זאת לא בגלל שיש לו רחמים או צער כלפי הסבל של הילדים העזתים אלא כי יש לו הבנה שהמלחמה כמו שהיא מנוהלת עכשיו, לא מובילה לניצחון, לא להשבת חטופים ועולה לנו במחירים קשים של חיילים הרוגים.
וכך בין רגע אחד הערוץ השמאלני זכה לזווית ימנית ניצית, ויכול לשמש פייט מכובד לכל צופי 14 שאיבדו אמון ביושרה המקצועית של הערוץ שתומך בכל צעד בו נוקט ראש הממשלה, גם אם פוגעת בצבא ובאזרחים ובמצביעיו כמו חוק ההשתמטות.
וברקוביץ', מה לא אמרו על אייל ברקוביץ'? שהוא לא פוליטיקלי קורקט, שהוא לא יודע לסתום, שהוא לא עיתונאי. ובכן, תסתכלו טוב על מה שקרה אמש בערוץ 13 ותבינו בדיוק למה דווקא הוא, ורק הוא, מצליח לעשות את מה שאף אחד אחר לא העז, להביא לפריים טיים קול ימני, שפוי, כן, ובעיקר עצמאי.
כן, אייל ברקוביץ' איש ימין. והוא לא מתבייש בזה, לא מסתיר את זה, ולא מנסה להתאים את עצמו לתו התקן של תקשורת מתנצלת. אבל וזה העניין הוא גם נגד ביבי ומתנגד לבכירים שמייצגים אותנו בממשלה. הוא לא מקדש משטר, לא מיישר קו עם דף מסרים. הוא יכול לדרוש למחוק את עזה, ולמחרת לקטול את הממשלה על אוזלת היד שלה. ברקו לא משחק לקבוצה. הוא הקבוצה.
בתוכניתו החדשה עם מוריה אסרף הוא מביא משהו שחסר כבר הרבה זמן על המסך המרכזי, ימין שמדבר ללב, אבל לא שוכח להפעיל גם את הראש. ימין שלא מהסס לומר שהחמלה נגמרה, ושגם לתקשורת מותר לשדר רגשות של נקמה, כאב ואובדן, אבל באותה נשימה להצליף בממשלה כושלת שאיבדה את הדרך ולקחה בשבי מדינה שלמה.
ובואו נדבר דוגרי, כמה אנשי ימין היום מוכנים להביט במראה ולבקר את עצמם? כמה מהם מוכנים לומר שהמשטר הזה מאכזב, מפוחד, תקוע? ברקוביץ' אומר. בשידור חי. בלי לגמגם.
אז כן, לפעמים הוא חד מדי, בוטה מדי, אבל הוא אמיתי. וזה נדיר. בעיקר כשזה מגיע מהצד הימני של המפה. אם זו תחילתה של מגמה חדשה בערוצים המרכזיים, אני רק אומרת, הגיע הזמן ורק כדי להראות למשטר, שלא כל מי שמתנגד לנתניהו הוא שמאלן.
התרעות פיקוד העורף