מה עוד יש לכתוב על המלחמה שכבר לא נכתב עליה בשנתיים האחרונות? המלחמה שהחלה במפלה הצבאית הקשה ביותר למדינת ישראל מאז הקמתה. מלחמה שנמשכת מבלי לראות עדין את הסיום שלה. גם היום שנתיים אחרי, כל ישראלי זוכר במדויק איפה הוא היה ביום שבת - חג שמחת תורה בשעה 06:29 בבוקר.
כל ישראלי זוכר בפרטי פרטים את הדקה הראשונה, את חוסר ההבנה מה קרה פה? מי יורה? למה יורים? כל ישראלי זוכר את התמונה של ״הטויוטה״ עמוסה במחבלים עם מקלעים ברחובות שדרות, את מצנחי הרחיפה חודרים ונוחתים ביישובי העוטף. את הקריאות לעזרה של אזרחים וחיילים מקוו המוצבים שקרס, מהישובים וממסיבת הנובה שנטבחו במשך שעות.
אבל בפועל חמאס הצליח להכריע את אוגדת עזה הכח הצבאי שהציבה ישראל מולו. הוא כבש חבל ארץ ואיים לחדור לעמוק השטח לעורף הישראלי ואם התוכנית שלו של ליכוד זירות היתה יוצאת לפועל בתזמון כנראה שהינו במציאות אחרת לגמרי. עכשיו שנתיים אחרי, הגיע הזמן לשים את הספינים, האמירות המחוללות בצד ולצלול פנימה למה שקרה כאן. להבין איך חמישים שנים (במדויק) אחרי מלחמת יום כיפור, ישראל הופתעה וספגה מפלה צבאית לפחות בשלבי הלחימה הראשונים.
המלחמה הזאת בה החמאס השיג ניצחון כבר בדקה הראשונה לאחר שיצא לפעולה לא התחילה ב-7 באוקטובר 2023. היא החלה הרבה לפני. היום כבר ברור המועד המדויק: היום והשעה. זה קרה ב26 לאוגוסט 2014. ביום בו נכנסה לתוקף הפסקת האש של מבצע ״ צוק איתן״. הנהגתה המדינית והצבאית של מדינת ישראל שחושבו שהן יודעת הכל כל הזמן. האמינו כי הצליחו להכות מכה קשה את החמאס. הם האמינו שהצליחו לאלף את הנמר, שהחמאס מורתע.
ישראל סיפרה לעצמה סיפור. הבעיה הגדולה היא שישראל גם האמינה לסיפור שסיפרה לעצמה. אלא שבפועל אנשי החמאס יצאו מהמנהרות אחרי המלחמה. ניקו את האבק מעצמם ראו את ההרס בעזה ואת סבל התושבים שלהם אבל לא התרגשו. הם הבינו שלשרוד מול פלישה ישראלית זה בעצם הניצחון שלהם.
חמאס החל לבנות את כוחות הנו׳חבה אשר הפכו את ארגון הטרור חמאס לצבא חמאס. היו בו מערך פיקוד ושליטה שכלל חטיבות, גדודים, פלוגות ומחלקות. הוא בנה מערך מודיעין מרשים במיוחד. וכן הוא למד את צה״ל וישראל והכין את עצמו ליום פקודה. על זה יש להוסיף את מערכי התת קרקע. והשליטה שלו ללא עוררין על הציבור בעזה.
במקרה של ישראל זה עלה במחיר דמים מטורף של 1,954 נרצחים ולוחמים הרוגים, 255 חטופים שגם אחרי שנתיים 48 מהם עדין בשבי החמאס ואלפי פצועים. הכישלון הישראלי במערכה מול חמאס הוא לא רק צבאי, לא רק מודיעני, לא רק מנהיגותי ברמה של קבלת החלטות נקודתיות ברמה כזאת או אחרת של דרג מדיני או צבאי. זה כישלון בתפיסה הרחבה של ניהול מדינת ישראל, של החברה הישראלית. במנטליות היום יומית של כל אזרח ואזרח. במערכת היחסים שבין הממשל לחברה. של התפיסה הישראלית שבסוף נסתדר, ״נתקמבן״ הרי אנחנו הכי טובים בלעשות מכל דבר ״שכונה״ .
אבל במלחמה הזאת לצער כולנו חמאס ניצח את המלחמה גם אם הוא בסופו של יום יעלם מהעולם. הוא הוכיח שאפשר לאתגר את ישראל, הוא שרד שנתיים של מלחמה עוצמתית שלא היתה כזאת מזה 77 שנים של קיום המדינה. הוא הצליח לגייס את דעת הקהל העולמית לצידו. השבוע באירופה ניתן לראות את הסחף סביב החמאס. את דגלי פלסטין בכל פינה, את ההפגנות בכל כיכר. שלא נדבר על ההכרזות של המדינות באו״ם בדבר הכרה במדינה פלסטינית. על בידוד ישראל בעולם.
כן זה בדיוק הסיפור של הכישלון בתפיסה ההבנה. אנחנו יכולים ליצר את הטיל הכי מדויק, את מערכת הירוט הכי טובה את הטנק הכי עוצמתי, להטיס את מטוס הקרב הטוב ביותר לאמן את החיילים באופן המיטבי. אבל זה לא מספיק. העניין הוא יותר עמוק. ישראל צריכה לעצור לרגע, לעשות צידוד מערכות כללי. להבין איך היא בונה עוצמה שלא רק נשענת על כח צבאי.
הרי אתה לא יכול להשקיע את כל החסכנות לעתיד שלך במניה אחת. זה מסוכן מדי, זה לא חכם. ישראל חייבת לבנות לעצמה שורה של חוזקות. לבנות את העתודות הקיומיות שלה בכמה ערוצים וענפים. להשתחרר ״מהקומבינות ויהיה בסדר…״
זה אומר שהיא חייבת לבנות מוסדות ומשרדי ממשלה עם עוצמה מקצועית. עם דייקנות ויסודיות בדיוק כמו של חיל האוויר הישראלי. עם יכולת תחקור עצמי , כזאת שלא תאפשר שקומבינות פוליטיות ינהלו את המדינה. וכן הגיע הזמן לדרוש מערכי שלטון נבחר אבל כזה שאנשי המקצוע הטובים יתמודדו. היום המערך הפוליטי הישראלי: קואליציה ואופוזיציה הוא רדוד נגוע בחידלון ובשחיתות עד צוואר.
ממשלה שבונה עצמה כמשטר מלוכני שיש בין חבריה בעבר ובהווה עבריינים מרושעים או חשודים בפשע. בחברים שהיו עד בחירתם לכנסת יעדים של השב״כ, שיש בה שרים עם מבני אישיות פנטזיונרית וחלקם הם סוג של תימהוניים. ומנגד האופוזיציה מורכבת מפוליטיקאים מדושנים, עצלנים, חסרי מעוף ועשיה שלא מצליחים לאתגר את הממשלה, שלא יודעים ליצר אלטרנטיבה אמיתית. שהם אינם שומרי סף. המבנה הזה, של דרג פוליטי לא מתפקד באופן הולם משפיע ישירות על הביטחון. ועל היכולת של ישראל לשרוד לאורך שנים רבות קדימה.
שלא נתבלבל, מלחמת ״חרבות ברזל״ שינתה את פני ההיסטוריה מהקצה לקצה. מה שהציל את מדינת ישראל היתה הרוח והגבורה של לוחמי ולוחמות הסדיר במוצבי העוטף, של האזרחים בישובים שיצאו להגן עם מעט כלי הנשק שבידם. הגבורה של הרובאים, חיילי המילואים, הטייסים, מפקדי השדה שרצו קדימה לעוטף ולגבול הלבנון. הם אלה שנלחמו והפכו את הקערה. בשעה שהדרג המדיני היה משותק, קפוא בשעות והיממות הראשונות. הפיקוד העליון היה עיוור ולא הצליח לקבל את ההחלטות הנכונות.
אבל גם כאן ועכשיו, ישראל חייבת לא לספר לעצמה את הסיפור שלה. אלא לחיות את המחר. בהבנה שהסיפור הישראלי הוא כנראה לא באמת הסיפור הנכון והשלם. אולי יש נרטיב שאותו אוחז הצד השני שמחר או אולי בעוד שנה או בעוד תקופה הנרטיב הנסתר מהעין הישראלית יפתיע ויאתגר. ישראל עסוקה כבר שנתיים במלחמה בשבע חזיתות. היא בונה על הניצחון המוחלט. אבל בעידן הזה אין ניצחון מוחלט. הוא לא קיים.
צה״ל חייב לבנות את עצמו לכל הפתעה מכל חזית מצפון, מזרח, דרום קו התפר ופנים הארץ. כרגע הוא לא שם. החברה הישראלית חייבת לבנות את עצמה מחדש לדרוש ולשאול שאלות. לא ללכת באופן עיוור אחר הנהגה חלולה, ריקה. אם לא נתעורר על עצמנו נקבל את ה-7 באוקטובר אחר. כזה שכל ישראלי יקום למציאות שתשים את בוקר 7 באוקטובר 2023 בצל. בדיוק כמו שהיא שמה את 6 באוקטובר 1973 בצל ההפתעה והמפלה.
התרעות פיקוד העורף