הקומפוזיציה היא האינדיקטור הטוב ביותר למה שקורה: אמריקה שולחת אנשי ערכה ומעמדה; קטאר ואנקרה מביאות את ההון הפוליטי והקשרים עם חמאס; ישראל שולחת נציגי מדיניות שמנסים לשמור על מרחב תמרון; והצד של חמאס, או מי שמייצג אותו, שוקל האם להסכים לפשרות שיובילו להקלה מיידית ברצועה. כשכל אלה מתמקמים סביב אותו שולחן, מתברר שהשאלה אינה רק "אם" אלא "איך" - איך מורידים את המילים מהכותרת אל השטח.
האמריקאים נכנסים לכאן עם תכנית עבודה ברורה: לפצל את הבעיה לשלבים. קודם הפסקת אש, שחרור חטופים והקלות הומניטריות; אחר כך דיונים על פירוז, משילות, מנגנוני פיקוח ושיקום. זו אסטרטגיה מוכרת: להוציא מהעימות את מה שניתן להוציא כעת, ולהשאיר את הוויכוחים הקשים למועד מאוחר יותר. אך מעבר לדגם הטכני, יש כאן הנחת יסוד פוליטית ומשפטית לפי אם שלב א' יצליח להתממש, ייווצר דחף פוליטי שיגרור גם את הצעדים המורכבים יותר. זו התקווה וזו המכונה הדיפלומטית.
אבל יש הבדל בין תקווה לכוח אכיפה. כאשר ארצות הברית רוצה משהו מבעל בריתה, היא לא מסתפקת בלחצים ובאיומים; היא יודעת גם להפעיל מנופי השפעה מדיניים-כלכליים שמחייבים פעולה בהתאם לרצונה. זאת ישראל יודעת היטב. הנשק העיקרי בו מחזיקים האמריקאים הוא היכולת להפעיל לחץ אשר מתורגם למדיניות, לא רק בגרסאות של דיפלומטיה מכובדת, אלא בעקיפין גם דרך מנופי השפעה מוכרים שהוכחו בעבר כיעילים. לכן, כשבית הלבן מגיע עם צוות כבד - הכוונה ברורה: לקצר את הדרך, להכתיב אבני דרך ולנצל חלון זמן.
מכאן נובעת המתיחות המעשית: ארצות הברית יכולה לנסות "לכפות" עסקה על בעל ברית בדרך שלה; מדינות האזור יכולות להפעיל לחצים על חמאס; אך אף אחת מהן לא יכולה, בעצמה, להבטיח שהחתימה על מסמך תהפוך למצב בר-קיימא ללא מנגנוני יישום אמיתיים.
זה מביא אותנו לנקודה הקריטית: גם לישראל יש קווים אדומים שאינם מעגלי דיון רטורי. שום לחץ, שום איום או הבטחה - גם לא זו שמבטיחה רוח של שלום למזרח התיכון או פרס־נובל לנשיא ארצות הברית - לא יגרמו לה לשים קץ לעצמה. ביטחונה הלאומי אינו מטבע חליפין למשחק מוסרני בזירה בינלאומית. כך בירושלים רואים את המצב ואת הדינמיקה.
על השולחן בשארם מנסים למכור כעת את הרעיון שהיום אפשר לעשות "בליץ" דיפלומטי - להוציא תוצאה מיידית שתיתן מענה אנושי וחלקי לחטופים ולתושבי עזה, ובמקביל - לדחות את הסוגיות המסועפות של פירוז וארגון מחדש. זה אפשרי, ובעיקר זה נחוץ. אך גם אם העסקה תצא לדרך, העובדה שגורמים אזוריים אינם יכולים להכתיב לחמאס את כל תנאיו, ושהאמריקאים יכולים להפעיל כוח, אך אינם המכשיר היחיד לשינוי פנימי במובלעת הפלסטינית, אומרת שאנו צפויים לראות תרגילי איזון עדינים, שבירה נקודתית של ולידציה ופיתוח מנגנוני פיקוח שילוו את היישום.
לכן, אם יש לקח מעוד יום בו כל השחקנים הגדולים מגיעים לשולחן, הוא זה: עסקאות מהירות יכולות לחלץ בני אדם מהסכנה, אבל ללא מנגנון ביצוע קשיח בשילוב יכולת להכתיב מדיניות בשטח - עתידן להתפורר. השאלה לשארם אינה רק מי יכתוב את הסעיפים הראשוניים, אלא מי יעמוד מאחוריהם כאשר הם יובאו ליישום. האם יש כאן בנייה של מנגנון, או שמדובר בעוד מסמך יפה שנוח להקריא בעיתונות? ביממות הקרובות נגלה אם הפגישה הזאת תוליד תוצאה ופתרון - או רק הצהרה.
התרעות פיקוד העורף