לא בוז של שנאה, אלא בוז של כאב. של תסכול. של משפחות שחיו שנתיים בתוך סיוט מתמשך, ששמעו הבטחות, שראו פוליטיקאים מתדרכים נגדם, שספגו דה-לגיטימציה והשפלה, ושוב ושוב נאלצו לצאת לרחובות כדי להזכיר "יש לנו ילדים במנהרות", שנחטפו תחת המשמרת של ראש הממשלה.
אותו ציוץ מקומם שניסה להציג את ציבור המתנגדים לנתניהו כאובססיבי, מסוכן, נטול חמלה, בזמן שהממשלה עצמה היא זו שמגלה אפס חמלה כלפי אזרחיה. אבל הפעם, ירון, זה חמור בהרבה. כי הפעם לא מדובר במפגינים, אלא במשפחות שכולות, בהורים שילדיהם נחטפו או נרצחו, באחים ובאחיות שלא ישנו שנתיים. נשמע לך הגיוני שהם צריכים להריע לאדם שתחת משמרתו זה קרה?
לאדם שהתעלם מהתראות, שלא לקח אחריות, שלא התפטר, שעד היום ממשיך לנהל קמפיינים פוליטיים כאילו דבר לא קרה? על מה בדיוק אתה רוצה שיגידו תודה? שיגידו תודה שיקירהם חזרו בשקיות, או שנתיים נמקו במנהרות?
אני, כמי שמתנגדת לנתניהו, עם ביקורת מפה ועד להודעה חדשה, לא הייתי צועקת בוז. זה לא הסגנון שלי. אבל בחיים לא הייתי מעזה לשפוט את מי שכן. לא הייתי מעזה להעביר ביקורת על אדם שאיבד את היקר לו מכל ובוחר לבטא את הכאב שלו בדרך הזו. אנשים שחוו טראומה כל כך קשה, שחיים בין ייאוש לתקווה, ששילמו מחירים בלתי נתפסים, יש להם זכות מלאה לצעוק, לבכות, לשרוק בוז, לשתוק, או לשיר. הם היחידים שלא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד.
כשאתה נוזף במשפחות החטופים ומטיף להן על "חשבון נפש", אתה שוכח את עקרון היסוד של המקצוע שלך: לדבר בשם חסרי הקול, לא להשתיק אותם. אתה מתבלבל בין כוח לבין צדק, בין אחריות לבין נאמנות.
אני אדמה את זה לשובה שחטף ילדה, ואחרי שנתיים שהמלחמה תפסה אותו, הוא יכול להוציא אותה להורג או לשחרר אותה בלי פגע, אז הוא בוחר לשחרר אותה, ולפי הגישה של ירון אברהם משפחת הילדה צריכה להודות לחוטף שלא הוציא את בתם להורג.
התרעות פיקוד העורף