מאחורי הקריאה לכינון “ממשלת הסכמות רחבה” מסתתרת הבנה פוליטית מפוכחת: הציבור עייף - לפחות חלק ממנו. נמאס לו מהקרבות בין “רק ביבי” ל“רק לא ביבי”, מההפגנות, מהנאומים הרועמים ומהכותרות האלימות ברשתות. גנץ מבקש לייצג את אותו ציבור שמאס בקיצונים משני הצדדים ורוצה מדינה שמנהלת את עצמה - לא את מלחמותיה הפנימיות.
גנץ של סוף 2025 הוא לא גנץ של תחילת 2024 - זה עם 40 מנדטים בסקרים ותדמית של מועמד לראשות ממשלה. אז הוא נראה כמו אלטרנטיבה שלטונית אמיתית; היום הוא פוליטיקאי שנלחם באור שיניו על ארבעה מנדטים, יודע שכל טעות עלולה למחוק אותו מהמפה, ומנסה למתג את עצמו מחדש כקול השפוי שבין המחנות.
זו הסיבה שההודעה שלו לא מסתיימת בסיסמה התקפית כמו “להפיל את הממשלה הרעה הזאת”, אלא בקריאה מאופקת: “רק ממשלת הסכמות רחבה תחזיר את הקיצוניים לשוליים”. מאחורי הניסוח הרך הזה מסתתר מסר סמוי - הגיע הזמן להפסיק עם הפסילות, כולל את הפסילה של נתניהו. גנץ לא יאמר זאת במפורש, כמובן, אבל זה מהדהד בין השורות.
הקמפיין שלו הוא מהלך כפול: מצד אחד קריאה לפיוס לאומי, מצד שני ניסיון לשרוד פוליטית. “אחדות” היא הסיסמה, “קאמבק” הוא היעד. גנץ מנסה לשדר ממלכתיות - כשהוא בעצם נלחם על קיומו הפוליטי.
וכמו תמיד, הוא עושה זאת בסגנון המאופק שמאפיין אותו: בלי סיסמאות צורחות, בלי התקפות אישיות, אלא בטון שמדבר אל הציבור העייף, שמבקש קצת שפיות. אם המסר הזה יצליח לחדור את סערת הבחירות - גנץ, שידוע כבר מזלו, אמנם לא ייאבק על ראשות הממשלה הבאה, אבל יכול בהחלט למצוא את עצמו שוב סביב שולחן הממשלה - עם קצת מזל והצלחה, אפילו כשר הביטחון; אולי כשותף האחראי בקואליציה חדשה.
גנץ מבין את הרוח הציבורית - חוסר אמון במערכת, עייפות ממלחמות, געגוע לשפיות. השאלה היא אם הציבור יאמין לו שוב. כי מי שמנסה למכור אחדות אחרי שכבר נשרף באש הפוליטית, יצטרך הפעם לא רק מסר ממלכתי - אלא גם נס פוליטי לא קטן.
התרעות פיקוד העורף