האנשים מגיעים בהמוניהם; משפחות עם ילדים, בני נוער עם דגלים. תלמידי בתי הספר היסודיים עומדים בקבוצות, חלקם מניפים שלטים שציירו במיוחד למקסים, אחרים מחזיקים חבילות קטנות - מתנות וציורים שהכינו בשיעורים האחרונים. מורות מנגבות דמעה בחיוך, אמהות מחזיקות תינוקות קטנים, וילדים קופצים במקום מרוב התרגשות. אווירה של חג, אבל כזו שנולדה מהלב, מהחיבור בין קהילה לגורלו של אדם אחד.
ואז, כמעט כצפוי, מישהו צועק: ״רק ביבי! רק ביבי יכול!״ בחורה צעירה מצטרפת, ״אין כמו ביבי!״. אף אחד לא מתווכח. כאן זו לא תל אביב ולא טוויטר - כאן זו טירת כרמל, עיר שבה נתניהו נהנה זה שנים מאהדה עמוקה. הקריאות האלה לא נועדו רק לביטוי שמחה, הן גם הצהרה לתקשורת, ניסיון לומר בקול רם: זה הלך הרוח ברחוב שלנו, לא מה שאתם מראים בחדשות. כתב ערוץ 14, שמסתובב במתחם, הופך בן רגע לדמות המהעירבוקשת ביותר מצלמות סלולרי נפתחות לפניו, אנשים רוצים להצטלם לידו, מניפים דגלים ומרגישים שהם סוף סוף מיוצגים.
ואז בזה אחר זה עולים נציגי העירייה. הרב מברך, ראש העיר נרגש, אחריו סגניתו ולבסוף, מקסים. הקהל נרגש, מוחא כפיים, המוני דגלים באוויר. מקסים קורא ״עם ישראל חי!״ ו“אין כמו העם הזה!״, ואז מבקש שנישאר מאוחדים, כי רק כך נצליח לנצח. מקסים מזכיר את הימים של לפני ה-7 באוקטובר בהם היינו פחות מאוחדים ופתאום מחיאות הכפיים מקהל מתחזקות, ״אנחנו אוהבים אותך, מקסים״ צועקים שם, והלב מתמלא תקווה - והנה תמונת הניצחון המוחלט, אלפי האנשים שצעקו כאן ביחד תפילה אחת, שיחזרו הביתה. והנה, מורה אחת מסבירה לי על הציורים שהכינו למקסים, וסבתא חביבה שואלת אותי אם אני יודעת איך אפשר להכין לו משהו ולשלוח, ואישה אחרת אומרת, ״אין על העם הזה״ ומספרת על תרומות שנאספות עבור מקסים ומשפחתו, ואפשר לנשום לרגע בהקלה - מקסים פה, ונראה שהקהילה בטירת כרמל מגובשת במיוחד.
התרעות פיקוד העורף