אלמוג בוקר בחר במילים חריפות כשהתייחס לפרשת הפצ"רית ואמר "בצה"ל מוטרדים מאוד מקשר השתיקה בפרקליטות הצבאית, ההתנהלות נראית כמו ארגון פשיעה". משפט שעלול בין רגע להפוך לאש בשדה תעמולתי לימין, כשגלש להאשמה קולקטיבית שעלולה לכרסם בלגיטימציה של מערכת שלמה.
אלא שפלג מיד חידד את ההבחנה המכרעת, הטענה כאילו היועמ"שית עצמה צריכה להיחקר היא המופרכת. לדבריו, זהו ספין שנועד להכשיר את הקרקע לפיטוריה. הוא הזכיר לצופים כי הממשלה ניסתה כבר כמה פעמים להדיח אותה, ובג"ץ חסם. בתגובה היועמשית זוכה לבוז, התעלמות מהנחיותיה, נעילת דלת משרדה, והפיכת היועמ"שית לאויבת הציבור. כעת, רוכבים על פרשת הפצ"רית כדי לייצר כתם שיוביל לפיטוריה, למינוי יועמ"ש חלש כשהמניע העיקרי הוא לעצור את משפט נתניהו. זה לב הסיפור.
לא ביטחון ישראל שימש מצפן, אלא ריצוי פוליטי של מדינת החסות שלנו. זמיר מיהר לעשות סדר: "הגלייה? זה פלנלית על העיניים בשדה תימן". והנה אירוניה, הרמטכ"ל נשמע כמו "הימין האמיתי", וראש ממשלת "הימין החזק" הוא זה שמוכן לשחרר 200 מחבלים.
יש בישראל עדיין קצינים, שופטים, מפכ"ל ועיתונאים שלא מוכנים לכופף את האמת לשלטון, גם אם מונו על ידי השלטון, אך ברגע האמת כשהם נכנסים לתפקיד שמם ויושרם עומד לפני השיקולים של להתיישר עם הממשלה. לא "שמאל", לא "ימין" פשוט אנשים שמבינים שהחוק הוא לא המלצה.
דמוקרטיה לא נעלמת ביום אחד. היא נשחקת לאט, עד שמישהו אומר "לא". ואמש נשמעו כמה "לא" שלא כדאי לשכוח, עדיין יש במדינה גורמים שלא מוכנים למעוך את שלטון החוק לטובת אדונים פוליטיים, מפכ"ל שאומר לא, עיתונאים שמרבים להשתתף בקרקס ושני קווי מאבק ברורים, צד שמבקש לכופף את שומרי הסף, והצד השני שמנסה להחזיר את החומות שלא יתמוטטו.
התרעות פיקוד העורף