גם עתה, כשהחיים בגבולם וגם החללים שבים טיפין-טיפין, אין רגע דל. באים ונופלים על צווארו, מחבקים אותו. מוחצים אותו, טופחים על כתפו נרגשים ודומעים, שותקים או מכבירים מילים. זרים ומכרים, חברים ופעילים, גברים ונשים, בעיקר נשים.
"תפגשי אותי בעיר ולא תוכלי ללכת", מחייך מירן. "הגעתי לכאן מהכיכר, ופתאום באה לקראתי אישה דתייה עם כובע ושמלה ארוכה. אמרה לי, אני רואה אותך בטלוויזיה, שומעת איך אתה מדבר ורוצה לחבק אותך. אפשר? אמרתי לה, את נראית לי שומרת נגיעה. אמרה לי, בשבילי אתה לא גבר, אתה מלאך".
לא תמיד עטפו אותו ככה. עמוק לתוך המלחמה מירן שמע גם דברים אחרים. "ישבתי על ספסל בשדרות שאול המלך וניגש אליי בחור צעיר. קירב את הראש שלו מרחק חמישה סנטימטר ממני ואמר לי, בגללכם חטפו אותם. אמרתי לו, שמע בחור, אולי יש לך עוד כמה מילות עידוד כי זה מאוד מחזק אותי. הוא די היה בהלם והלך. הרבה אמרו לי, למה לא נתת לו סטירה, אבל אני לא בא לריב עם אף אחד".
לדבריו, "הם קנו חולצות של המטה, הרי החולצות נמכרות בכיכר לכל דורש, ולבשו אותם ועמדו איתם בבגין, ופלשו איתן לנתיבי איילון ושרפו צמיגים על הכבישים ופתאום בערב אני רואה בטלוויזיה כותרת שמשפחות החטופים שורפות צמיגים וסוגרות כבישים. הסתכלתי, הרוב לא היו קשורים בכלל למטה החטופים ורק לבשו את החולצות שלנו, אבל שלוש המשפחות היו שם, ולמרות שהן לא מייצגות את כולנו, זה עשה שם רע למטה".
מירן ממשיך לפרט, "ואני התחרפנתי. אמרתי לצעיר, אתה בכלל מכיר אותה, דיברת איתה אי פעם? איך אתה מעז לקבוע שהיא לא יודעת לכתוב, היא אקדמאית שעבדה עם אקדמאים בעיר מגוריה ובכיכר דיברה מדם ליבה. ומאיפה הסיפורים האלה על כסף? אמר לי, מדברים על זה שהיא מקבלת כסף מאחים לנשק. אמרתי לו, לפני חצי שעה דיברו על זה שאתה עומד לעבור פה ושאחותך זונה".
מאז שעמרי חזר הוויסקי פינה את מקומו לשיחות טלפון יומיות ולמפגשים שמחים. האב ובנו מדברים כמה וכמה פעמים מדי יום. גם כשאנחנו משוחחים. "שלום אבא, מה נשמע, שמרתי על הילדות בזמן שלישי הלכה לעצרת ולכן הספקתי לראות בטלוויזיה רק את שתי הדקות האחרונות", הוא מספר לאביו. עמרי משתף בתמונה חדשה של הבנות חבוקות בזרועותיו ומספר שאך אתמול יצאו יחד לנכש את העשבים מהגינה בחצר הבית. "אתה ממש מעביד אותן קשה, ילד", נוזף בו האב ופורץ בצחוק משוחרר. "אני אוהב אותך ילד", "גם אני אוהב אותך", משיב שורד השבי.
מירן מוסיף כי "עמרי אמר, אני מבקש שרק תכתוב ולא תתקשר כדי שלא ישמעו את הצלצול. נבהלתי מאוד. בכל עשר דקות סימסתי והוא כתב שהם שומעים קולות של ירי. בשעה 11 הוא כבר לא ענה. כתבתי לו, עמרי, אני מודאג, תסמס לי בבקשה, וראיתי שהוא לא קרא את ההודעה. באותו רגע חרב עליי עולמי כי חשבתי שהרגו את כולם וכבר אין לי כלה, בן ושתי נכדות. ארבע נפשות יקרות נעלמו לי. אני זוכר שניסיתי לנשום, להירגע, אבל לא הייתי מסוגל. חשבתי לנסוע אליו, אבל לא היה לי נשק. ישבתי ובכיתי בחוסר אונים מוחלט".
בשעה שש בערב נודע לדני לראשונה שבנו נחטף וכלתו ושתי נכדותיו בחיים. "אמא של לישי גרה בשדרות, והיא התקשרה ועדכנה שפינו אותן לקיבוץ כרמים ושהן בסדר. אני זוכר את אנחת הרווחה האדירה. רגע לפני כן הייתי בטוח שכולם מתים, והנה כולם בחיים. האסימונים נפלו לאט, כי רק אחרי זמן התחלתי להבין שעמרי בעזה. אמרתי לעצמי, מה אתה כל כך שמח, גלעד שליט היה בעזה חמש שנים ורון ארד מעולם לא חזר. ויחד עם זאת הייתה ההבנה שלעמרי אני לא יכול לעזור כרגע אבל לישי והבנות הקטנות עברו טראומה נוראה והגיעו כפליטות למקום לא מוכר".
הוא ממשיך: "אז נסעתי לכרמים כי ההורים של לישי לא יכלו לצאת משדרות. בדרך חשבתי, הילדות צריכות חיתולים ודייסות ואני אפילו לא יודע מאיזה סוג, אבל כשהגעתי לכרמים, קיבוץ מעורב של דתיים וחילונים שחיים בהרמוניה, ראיתי שמול חדרי האירוח שנתנו לכל משפחה, כבר נפתח שולחן ארוך מאוד ועליו היה כל הציוד שניתן להעלות על הדעת, חיתולים ודייסות וכלי רחצה ובגדים ונעליים. ולמרות שהיה יום חג, פתחו את חדר המקלט והפכו אותו לחדר אוכל, וכל משפחה הביאה את הסירים והתבשילים מהמטבח שלה והניחה על השולחן המרכזי. זה היה עם ישראל במיטבו".
יצא החג והחל המסע להשיב את עמרי הביתה. דני, בניו וכלתו הפכו כל אבן בניסיון לעורר את דעת הקהל המקומית והעולמית למענו. לא היה ערוץ תקשורת אחד שלא פקדו, ולא היה בעל השפעה בארץ ובעולם שלא עלו אליו לרגל.
ככל שנקפו השבועות, הפך דני מירן לסמל. המאמץ שהשקיע חרף גילו המבוגר, זקנו הלבן שהודיע שלא יגלח מתוך הזדהות עם תנאי השבי של בנו והעוצמה שהפגין בכל מקום שאליו הגיע, השפיעו עמוקות על הציבור בארץ ובעולם.
"לא הייתי יכול לעשות את זה לבד", הוא אומר היום. "קיבלתי המון כוח ועוצמה מהמשפחה ומעם ישראל. בזכותם פעלתי. לא הייתה רשת טלוויזיה אחת מווייטנאם ועד אוסטרליה שלא התראיינתי בה, ולא היה מקום, מגרמניה ועד יפן שלא הגעתי למקבלי ההחלטות בניסיון להשפיע על הסכם להשבת החטופים. ובכל פעם שהופעתי בתקשורת אמרתי שבכל שבת אני יורד לבקר את כלתי ושתי נכדותיי. כי עמרי הרי לא ידע מה קרה לאשתו ולבנות שהשאיר אחריו בבית מלא מחבלים".
מירן מסביר כי "יכולתי לשער עם אילו מחשבות הוא חצה את הגבול, האם התעללו באשתו, אנסו אותה, הרגו אותה ואת הילדות, האם יש לו בכלל בית לחזור אליו. ידעתי שכשהוא יושב במנהרות בעזה, לא הקושי הגופני יכריע אותו אלא המחשבות האלה הן שיוציאו אותו מדעתו. ולכן בכל שידור, גם אם לזמן קצר מאוד, הייתי אומר שאני יורד בכל שבת לבקר את כלתי והנכדות. אף אחד לא הבין למה אני אומר את זה פעם אחרי פעם עד שחזרו החטופות הראשונות ואיתן חטוף שסיפר שעמרי ראה אותי בטלוויזיה ויודע שאשתו ובנותיו בחיים".
הוא מוסיף: "הם היו מאוד עסוקים בעניין הפוליטי וראו ברונן צור שמאלן. אבל רונן צור הוא בסך הכל בעל משרד שנותן שירות לכל מי שמזמין ממנו עבודה, גם משמאל וגם מימין, וכשהוא בא למטה המשפחות הוא אמר, כאן לא תהיה פוליטיקה. הוא זה שטבע את המוטו הזה שהדבר היחיד החשוב הוא החזרת החטופים. פעם עמדתי בכיכר, הייתה שמש חזקה ובא מישהו והניח עליי כובע. כשחזרתי למטה רונן ראה את הכובע ואמר, אתה לא נכנס לפה עם הדבר הזה. הורדתי את הכובע וראיתי שכתוב עליו משהו פוליטי".
אבל הם היו ביחד. גם בגעגוע, גם בחרדה, גם במאבק, איש בדרכו וכולם מול אותה המטרה. עד שהודיעו שנחתם ההסכם להשבת החטופים. "הייתי בבית מלון עם המשפחה, ההודעה הייתה בחצות ושתי הנכדות הגדולות דפקו על הדלת וצעקו, סבא, שמעת? והתחילו לרקוד בחדר. רקדנו ובכינו, הדמעות זלגו מעצמן", משתף מירן.
לפני שבוע נסעו להוריד את תמונות החטופים מהקירות. "בדיעבד חשבתי שעדיף היה להדביק לב על תמונות אלו שחזרו כדי להשאיר את תמונות החללים ביחד עם החיים. כשיש יותר תמונות זה משדר יותר כוח".
התרעות פיקוד העורף