לפי הדיווח, משפחות מתארות הוצאות עתק שאינן תואמות את הכנסותיהן. אחת המשפחות סיפרה כי עבור חמש נפשות נדרשים מדי יום שלושה מיליון טומאן למזון (כ-231.5 ש"ח) - "ועוד בלי בשר, שמן או אורז". משפחה אחרת דיווחה כי אף מוצר בסיסי אינו נגיש, וכי הלחם הפך למרכיב המרכזי בארוחות, לעיתים היחיד. עוד דווח כי בעקבות גל עליות המחירים היומיומי, ואף שעתי, רבים באיראן נאלצים לוותר על כמעט כל מוצרי הצריכה החיוניים.
בתוך כך, מצטט הערוץ נתוני בריאות רשמיים שלפיהם כ-35% ממקרי המוות המופיעים בדוחות הרשמיים באיראן קשורים לתת-תזונה. על-פי משרד הבריאות האיראני, מדי שנה מתים לפחות עשרת אלפים בני אדם בשל מחסור בחומצות שומן חיוניות, וכמות דומה עקב צריכה נמוכה של פירות וירקות. עוד דווח כי כ-50% עד 70% מהאוכלוסייה סובלים ממחסור בוויטמין D. חלק מהנשאלים העידו כי אינם יכולים עוד להרשות לעצמם ביקור אצל רופא או רכישת תרופות, וכי יוקר המחיה דוחף משפחות רבות "לשרוד על-פי מזל", כהגדרתם.
כמו כן, לחם מספק יותר מ-40% מצריכת הקלוריות היומית של משפחות מעוטות הכנסה, אך מחירי הלחם והדגנים - שנקבעים על-ידי הממשלה - כמעט והוכפלו בתוך שנה. במקביל, השכר הריאלי של העובדים נשחק משמעותית: משכר שערכו עמד על כ-500 דולר ב-2015, ירד ערך השכר בפועל לפחות מ-160 דולר כיום.
ככל שהמצוקה מתרחבת, מדווח הערוץ כי גובר החשש הציבורי מפני החלטות ממשלתיות חדשות, ובראשן האפשרות להעלות שוב את מחירי הדלק. מומחים כלכליים מצוטטים באומרם כי העלאת מחירי האנרגיה תפגע בעיקר בשכבות החלשות, ותעמיק את השסע החברתי. לדבריהם, ממשלת איראן ניצבת בפני מבוי סתום: העלאת מחירי הדלק עלולה להצית מחאה המונית נוסח נובמבר 2019, ואילו הימנעות מהעלאה תעמיק את הגירעון ותחייב הדפסה נוספת של כסף - מה שיאיץ את האינפלציה.
המצוקה מתגלגלת גם למישור הביטחוני. לפי "איראן אינטרנשיונל", המשטר מגביר בתקופה האחרונה את האכיפה, המעצרים והמעקב הדיגיטלי. לטענת הערוץ, מדובר בהתנהלות המקדימה החלטות כלכליות רגישות, מתוך חשש ממחאה חברתית. לפי הדיווח, בכירים איראניים עצמם מזהירים כי העלייה ביוקר המחיה, בצירוף משבר האנרגיה, הבצורת והקריסה בתשתיות המדינה — עלולים להוביל לנקודת רתיחה. לדבריהם, "אפילו שינוי קטן במחירי הדלק, המים או החשמל עלול להצית משבר חברתי חדש".
היומון "אֶקְתֶסָאד ניוז" הזהיר כי קו העוני הפך ל"סיסמה פוליטית", והדגיש כי הציבור מודד את המציאות על פי מחירי המזון, שכר הדירה והוצאות החינוך - לא על פי הנתונים הרשמיים. מומחה העבודה חמיד חג'-אסמעילי אמר לעיתון כי השכר הממוצע עומד כיום על כ-170 מיליון ריאל (כ-155 דולר), בעוד שמשק בית ממוצע זקוק לפי שלושה מכך כדי להתקיים בכבוד.
עוד דווח כי ב-"איראן אינטרנשיונל" כי מחקר חדש מצביע על כך שעבור רבים מהצעירים בפרברי העיר ח'ורמאבאד שבמחוז לורסתאן, נהיגת "שוֹטִי" אינה בחירה חופשית - אלא מוצא אחרון להבטחת פרנסה בסיסית. תופעה זו, כך מתואר, הפכה לאחד הסמלים הבולטים של הכלכלה הבלתי רשמית במערב ובדרום איראן, ומגלמת שילוב מסוכן של עוני, סיכון חיים וניצול.
בדיווח מוסבר כי המונח "שוֹטִי" מתייחס לנהגים המשתמשים במכוניות מוסבות, שנעות במהירויות קיצוניות לצורך הברחת סחורות. אלה אינם "עבריינים" במובן הפשוט, מסביר הדיווח, אלא לרוב גברים צעירים מהשכבות החלשות שנדחקו אל שוליה של הכלכלה. הם נושאים לבדם בנטל פרנסת המשפחה וללא כל הזדמנות לפרנסה חוקית ויציבה.
על-פי המחקר, ומדיווח "איראן אינטרנשיונל", רבים מהעוסקים ב"שוֹטִי-סוּוָארִי" מספרים כי אין מדובר בבחירה אלא בהכרח. אחד המרואיינים תיאר: "בגלל יוקר המחייה והלחץ הכלכלי - לא הייתה לי ברירה. נכנסתי לזה כדי לא להשאיר את הילדים רעבים". בדיווח מודגש כי התופעה מושרשת במציאות של עוני עמוק, אבטלה ממושכת והיעדר מסגרות רשמיות ליצירת תעסוקה. החסרים הללו, כך מוסבר, הפכו את נהיגת השוֹטִי ל"אסטרטגיית הישרדות".
לפי הדיווח בערוץ "איראן אינטרנשיונל", החלק הארי של הרווח אינו מגיע כלל לנהגים עצמם. המחקר קובע כי הרווחים העיקריים מצטברים דווקא בידי רשתות הברחה גדולות וסוחרים סיטונאים, המעדיפים להעביר סחורה באמצעות שוטִים כדי לחמוק ממסים ומפיקוח. נהגים אלה, ברובם, מסכנים את חייהם תמורת שכר נמוך במיוחד, בעוד המתווכים גורפים רווחים גדולים.
בממצאי החוקרים, כפי שמדווח הערוץ, נטען כי כדי לבלום את התופעה אין די באכיפה משטרתית. לדבריהם, הפתרון טמון ביצירת מקומות עבודה אמיתיים, בהשקעה בתשתיות, בחלוקה שוויונית יותר של משאבים ובצמצום הפערים העמוקים בין המרכז לפריפריה. כל עוד לא יינקטו צעדים יסודיים אלה - "המערכת תמשיך לייצר עוד ועוד שוטִים".
התרעות פיקוד העורף