ראש הממשלה פותח את ישיבת הממשלה, המצלמות של לע"מ מתגלגלות, ובמקום טקסט סטנדרטי ממוצע בסגנון בנימין נתניהו קלאסי בענייני דיומא (ברוך השם, לא היה מחסור בדרמות מדיניות, ביטחוניות ואחרות - לא ביום ראשון ולא בהמשך השבוע, היה לנתניהו מבחר נושאים עשיר במיוחד כדי לפתוח את נאומו השבועי) - מגיע זובור פומבי לשר הביטחון. מה שבדרך כלל נעשה דרך "מקורב בכיר" לצורך פרסום על ידי עיתונאי מתודרך תורני, נעשה הפעם בשידור כמעט חי לעיני כל עם ישראל.
כדי שההשפלה תהיה שלמה, התכנון המקורי היה ששר הביטחון יישב לצידו של נתניהו, במקומו הקבוע, ויבלע את הגלולה בזמן אמת. אלא שהוראתו הטרייה של נתניהו "לנעול את הדלתות של ישיבת הממשלה בדיוק ב־11:00", פעלה הפעם גם נגדו. כ"ץ, שהגיע באיחור קל של שתי דקות, מצא את עצמו מחוץ לדלת הסגורה – ואת הזובור שמע כמו כולנו רק אחר כך בסרטון שהפיצה לשכת העיתונות הממשלתית. אפילו ההשפלה יצאה למדף הלא נכון.
אבל צריך לומר ביושר: ישיבת הממשלה הייתה רק שיאו של תהליך. גורמים יודעי דבר בסביבת נתניהו מספרים שהכל התחיל ב"ריאיון הורדוס" – כך הם מכנים, לא בלי רעל, את הופעתו של כ"ץ לפני כשבועיים בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14. שר הביטחון, שעד לא מזמן הקפיד תמיד להזכיר "בהנחיית ראש הממשלה" ו"בתיאום עם ראש הממשלה", עבר שם לדבר בגוף ראשון: "הנחיתי", "הובלתי", "בניתי", "פיקדתי". במעון רה"מ בירושלים – ובעיקר במיאמי – זה כבר היה יותר מדי.
הבעיה האמיתית, מבחינת נתניהו, לא הייתה מי הפצ"ר, אלא מי לוקח את הקרדיט על ההישגים. כששר הביטחון הופך בסקרים לדמות אמינה, סולידית, וכששם המשפחה כ"ץ מתחיל להופיע בסקרים כחלופה אפשרית ביום שאחרי, מתעוררת אצל נתניהו אותה פרנויה מקצועית שהחזיקה אותו 15 שנה במשרד ראש הממשלה. לא "הורגים" פוליטית את היורשים שמתחילים להיות יותר מדי מוצלחים, רק קוצצים להם כנפיים מבעוד מועד.
עכשיו, כשהעצבים בלשכת רה"מ עלו לקומה העליונה, אותו הסכם נשכח נשלף מן הארכיון. התוכנית הלא־ממומשת שנדונה סביב נתניהו הייתה כזו: למה לפטר את שר הביטחון (כפי שסבורים אותם "גורמים המקורבים מאוד לראש הממשלה") אם אפשר פשוט לממש את הרוטציה בהתאם למציאות העדכנית: את גדעון סער להעביר לביטחון, אלי כהן חוזר לחוץ "כפי שסוכם", וישראל כ"ץ נשלח לגלות במשרד האנרגיה עד הבחירות. לכאורה – רק מימוש הסכם; למעשה – סילוק שר ביטחון מתחזק, במסווה של "קיום הבטחות".
עד כמה זה היה רציני? תלוי את מי שואלים. יש מי שנשבעים כי נתניהו היה "כפסע" מהכרזה רשמית, אחרים טוענים שלא התכוון באמת לעשות את הצעד, אלא לשגר אזהרה. כך או כך, הרעיון עלה, דובר, הופץ דרך מקורבים, הגיע עד אחרון העסקנים – ובעיקר, הגיע גם לאוזניו של כ"ץ. המסר נקלט והופנם היטב.
גורמים בליכוד שנחשפו ל"מבצע רוטציה" נזכרו מיד בפרשה דומה מ־2016: משבר עבודות הרכבת בשבת, הזעם של השותפים החרדים, הטענות בלשכת רה"מ ל"משבר יזום וציני", והדיווחים על כך שנתניהו שוקל לפטר את שר התחבורה דאז – הלא הוא ישראל כ"ץ.
בשורה התחתונה: ישראל כ"ץ נשאר שר הביטחון, גדעון סער נשאר במשרד החוץ, שם הוא עושה עבודה מצוינת, אלי כהן נשאר בלי הרוטציה המובטחת, ונתניהו הסתפק ב"זובור" מצולם ובהוצאת קיטור. לצד העלבון קיבל שר הביטחון גם שיעורי בית: להפחית את המינונים של "אני", ולהגדיל בהתאם את המינונים של "בהובלת ראש הממשלה".
דילול מאגר היורשים
כאן נגמר הסיפור הקטן ומתחיל הסיפור הגדול. למה בכלל נכנס נתניהו למסלול ההתנגשות עם שר שהוא עצמו מינה ושעד לא מזמן נחשב ל"בטוח", קרי: ביצועיסט לא מאוד כריזמטי? התשובה נמצאת לא רק בכבודו הרגיש של נתניהו, אלא גם בתרחישים שאצלו תמיד רצים כמה מהלכים קדימה.
על הנייר, מצבו הפנים־מפלגתי של נתניהו מצוין: איש לא התמודד מולו על ראשות הליכוד, מועד הגשת המועמדות לפריימריז חלף, והוא הוכרז שוב כיו"ר – זה שיוביל את התנועה לבחירות. אבל נתניהו, אולי יותר מכל אחד אחר, יודע שהמציאות הפוליטית בישראל אינה מסתיימת בפריימריז בליכוד. היא מתחילה ביום שאחרי הבחירות.
ישראל כ"ץ עד לפני שנה נתפס כבטוח: שר תשתיות מצוין, שר תחבורה עם רזומה אספלט מרשים, אבל לא דמות שמסומנת כראש ממשלה. מינויו לשר ביטחון שינה את הפוזיציה. פתאום הכותרות, הסקרים, התמונות עם הרמטכ"ל, תחושת ה"יציבות" שהוא מקרין – כל אלה מצטברים למטבע פוליטי. ובעתיד לא רחוק, אם תיווצר שוב אופציה של קואליציה רחבה בלי נתניהו, שם כמו כ"ץ עלול להפוך לנמל יעד.
מכאן גם נובעת הרגישות הקיצונית לכל ציוץ, לכל ריאיון, לכל "אני" עודף. זה לא רק אגו – זה מנגנון הגנה פוליטי: מי שלא ימריא, לא יוכל לשמש כאלטרנטיבה. ביבי שורד בין היתר בזכות העיקרון הזה.
מרוץ משוכות משפטי
המסלול שנדון בשקט, בדיסקרטיות, הרחק מאור הזרקורים, בתור "אופציה" – לפחות בתרחישים – אינו בהכרח "חנינה נשיאותית על מלא", אלא אולי הסדר טיעון יצירתי: משהו שיביא לקמילת התיקים, יסיר את המכשול הפורמלי, אבל לא יחרוץ את הקריירה הפוליטית. נתניהו לא מחפש חנינה שתוציא אותו לפנסיה בהרצליה; הוא מחפש נוסחה שתאפשר לו לומר לציבור: "הוסר המטרד המשפטי, אני ממשיך להנהיג". זה ההבדל בין עסקה שמוציאה אותו מהזירה לבין עסקה שמחזירה אותו אליה במלוא הכוח.
למה זה חשוב? כי בלי הסרת המשוכה המשפטית, אין באמת אופציה למהלך המדיני שהוא עוד שומר לעצמו בשרוול: הסכם נורמליזציה היסטורי עם סעודיה. הדרישות של מוחמד בן סלמאן כבר על השולחן, שמענו אותן השבוע: מסגרת מדינית לפתרון הסוגיה הפלסטינית, דיבור ברור על מדינה, גם אם "על הנייר", גם אם מלווה באין־ספור תנאים שהפלסטינים ממילא לא יעמדו בהם.
אבל בשביל זה נתניהו צריך שני דברים: א - להיפטר מהכתם המשפטי שמונע משותפים פוטנציאליים לשבת איתו. ב - לשמור על מפלגת הליכוד מאוחדת מאחוריו, בלי יורש סביר שאחרים יוכלו לדרוש במקומו. וכאן שוב חוזרים לכ"ץ.
נתניהו מסתכל קדימה וקורא את המפה: מצד אחד, קואליציה ימנית־חרדית שמחזיקה אותו בשלטון, אבל נועלת את הדלת בפני ריאד. מצד שני, אופציה עתידית לממשלה רחבה אם רק יימצא פתרון לכתבי האישום. בין שני הצירים האלה יש לו מעט שחקני משנה: אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, בנט־חדש שיקום, ואולי גם יורש מתוך הליכוד.
אם אחד מהם יקבל רגל מסיימת וייראה כמי ש"יכול להוביל את הליכוד בלי ביבי" – הסיפור משתנה. את הסיכון הזה הוא מנסה לצמצם עכשיו כשעוד מדובר בריאיון בערוץ 14 ובציוצים על מנהרות, ולא במשא ומתן קואליציוני אצל הנשיא.
בינתיים, בחוץ, עסקני הליכוד ממשיכים לדבר בשני קולות. חלקם משוכנעים ש"הסקרים זה בלוף" ושהימין בדרך ל־70 מנדטים, אחרים – ובעיקר זה שיושב במשרד ראש הממשלה – קוראים סקרים אחרים, פחות מחמיאים, ומבינים שהבחירות הבאות עלולות להיות עוד סיבוב ללא הכרעה. במצב כזה, כל שר פופולרי הופך מ"נכס" ל"תמרור אזהרה" עבור נתניהו.
האם הדרמה עם ישראל כ"ץ נגמרה? זמנית, כן. זובור כבר היה, רוטציה - לא. הטלפונים להרגעת הרוחות עברו בשני הכיוונים. אבל השיטה, כמו שאומרים, נשארת. נתניהו ימשיך ללהטט בין אופציית בחירות מוקדמות לבין משיכת זמן עד סוף הקדנציה; בין ניסיון דחוק לעוד שנה עם הקואליציה הנוכחית לבין חלום הסעודים וההסכם הגדול; בין רמיזות על חנינה לבין הכחשות לגבי כל כוונה לעסקה.
ובתוך הלוליינות הזאת למד שר הביטחון השבוע שיעור פשוט: בממשלת נתניהו אסור לטעות בין "מניית זהב" לבין "אופציה". אתה יכול להיות המוציא לפועל, המצטלם ליד המפות וכו', אבל את תמונת הקברניט בעמדת הפיקוד – את זה נתניהו לא מתכוון לחלוק עם אף אחד.
התרעות פיקוד העורף