לפני 40 שנה בדיוק יונתן פולארד נעצר בוושינגטון באשמת ריגול למען ישראל. חשיפתו חוללה משבר שלא היה כמותו ביחסי ישראל עם בעלת בריתה. בין ירושלים לוושינגטון עדיין מתעופפים גיצי אותה שריפה. עד היום מתקשים יהודי ארה"ב לקרצף את "פרשת פולארד" מעורם. פולארד נידון למאסר עולם ללא זכות חנינה. עונש שכמותו לא הושת מעולם על מרגל של מדינה ידידה. לפני עשר שנים, לאחר 30 שנות מאסר, שוחרר אך נאסר עליו לעזוב את ניו יורק. בחודש הבא ימלאו 5 שנים לעלייתו ארצה.
יונתן פולארד הוא איש שרוחו איתנה אך גופו רצוץ. מוגדר נכה 100 אחוז. החקירות הקשות בכלא שברו את גבו ואת גפיו. החיים שמחוצה לו שברו את ליבו. לפני כארבע שנים הלכה לעולמה רעייתו אסתר, שעמדה לצידו כל שנותיו בשאול. קולו רך אך מילותיו קשות. מייסר בעקרבים את אדריכלי "כניעת 7 באוקטובר". כשראה מה קרה לתושבים, "הבנתי שאיני היחיד שנבגד והופקר".
כבימיו בצי האמריקאי, אקדחו עימו. כבד, מדויק "ואפילו לא צריך נקודה אדומה". במטווח האחרון וממרחק 25 מ' השחיל 20 כדורים למטרת מחבל אוחז תינוק. אבל ההמון מאיים עליו ואינו מרבה לצאת. גם לבית הכנסת הוא מגיע חמוש. מעדיף בדרך כלל להישאר בחוץ. בעצת השב"כ אינו מתפלל במקום קבוע כדי לא להסגיר את מסלולו. אקדחו מגן על אשתו השלישית, רבקה, על שבעת ילדיה ועל עצמו. "הרשות הפלסטינית מוכנה לשלם מיליון דולר למישהו שיהרוג אותי, כי הייתי מעורב בפעולה לחסל את ערפאת", הוא מסביר. הפגיעות המדויקות של חיל האוויר במטה אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ, 1.10.85 - מ"ח) התאפשרו הודות למידע שהעביר, "ולאנשים האלה שנפגעו יש זיכרון ארוך".
הוא חסר עברית אך בקיא בישראלית. יודע ששם התואר המשפיל ביותר אינו "גנב", למשל, אלא "פראייר". 30 שנות אפלוליותו בכלא לא ניערו ממנו את כושרו לצחוק ולהצחיק. "אם כיתת יורים תציע לי סיגריה אחרונה", ביקש לשעשע, "אסרב כדי לא לפגוע בבריאותי".
ג'ונתן ג'יי פולארד (71) נולד בגלווסטון טקסס. היה הילד היהודי היחיד בכיתה, חשוף תדיר להצקות האחרים. כאילו חש את השנים שיעשה בנו בכלא, נידב לו אביו עצה קיומית: "אם רבים הולכים נגדך, בעט באחד כל כך חזק שהשאר לא יחזרו אליך". ליתר ביטחון חימש אותו בסכין גדולה. ג'ונתן היה בן 11. "למדתי להיות קשוח, ערני, דרוך לפגוש את הרע מכל".
סתיו 1985 התחיל להתענן על ג'ונתן פולארד. עמיתיו הבחינו שהוא מטפל במסמכים שאינם מעניינו. "אני מרגיש שהקירות סוגרים עליי", אמר לרפי איתן בביקורו האחרון בארץ. "הראש" השיב: "אלי כהן אמר לנו אותם דברים בפעם האחרונה שהיה פה, ואומר לך בדיוק מה שאמרנו לו: ‘עליך לחזור רק לעוד משימה אחת, להביא עוד מידע קריטי לקיומה של ישראל. וזאת השאלה היחידה שעליך לשאול את עצמך לפני שאתה עוזב את החדר: האם ביטחון ישראל חשוב לך יותר מחייך?".
פולארד ביקש עוד פרטים על "המידע הקריטי" כדי שיוכל להחליט. איתן תסרט אפשרות שהסורים ינחיתו על ישראל מהלומת בזק בגולן. "אנחנו רוצים למנוע מהם או להקדים אותם, אבל עלינו לדעת מתי זה אמור לקרות. הציוד שהם מחכים לו ויאפשר להם לתקוף יגיע מהסובייטים דרך הים השחור. איננו יודעים בדיוק לאן. הוא יכול לפנות ימינה (מערבה) ללוב או שמאלה (מזרחה) לסוריה. אם זה יגיע לסוריה, נצטרך להשמיד אותו". פולארד חרץ: "אוקיי, אני חוזר'".
יום לפני שנעצר ישב במשרדו בוושינגטון. היה מאוחר בלילה ומשהו בתוכו לחש: "הבט למעלה, לתקרה". המשרד היה ריק, והוא העמיד סולם, טיפס, דחף הצידה אריח מהתקרה הדקורטיבית וחשף מצלמה מכוונת לשולחנו. "פעמוני האזעקה התחילו לצלצל בראש, רציתי להיעלם אבל אמרתי בליבי: ‘חכה, אין בידיך המידע שהצטווית להביא".
שלושה ימים לפני שנלכד הלך לדירת המפגש, אך איש לא פתח לו. הוא הוזמן לתשאול ב־FBI וסיפר לחוקריו שריגל למען פקיסטן. הם רצו לדעת עם מי היה שם בקשר, הוא שלף שמות ותמונות שהכין בעוד מועד. דרך אשתו אן הזהיר את יהודית ואביאם סלע לעזוב את המדינה. עוד באותו לילה צלצל לקו מאובטח: "סיפרתי להם שאני מרגל פקיסטני, וידאתי שישראל אינה מעורבת, לא נתתי להם כלום, עברתי פוליגרף ואני מוכן לעזוב". בצד השני השיבו: "אין תוכנית מילוט, רפי מעולם לא הכין אחת".
21.11.1985, 10 בבוקר. ג'ונתן מקבל את התשובה לשאלת רפי איתן, עם אן הוא יוצא מהבית. היא חולה והוא מסיע אותה לטיפול. מעליהם מרחף מסוק, מאחוריהם מכוניות FBI. לאחר שאן מסיימת הם שבים לנסוע. בשיירה שבעקבותיהם מאמינים כנראה שהם בדרך לשגרירות פקיסטן. היא שוכנת בכיוון של שגרירות ישראל. "רק ברגע האחרון פניתי לשגרירות ישראל. מכונית המתינה מחוץ למתחם. הבהבתי באורות ונכנסתי דרך השער הפתוח. הסתכלתי במראה האחורית וראיתי את השער ננעל מאחוריי. מכוניות ה־FBI עצרו ומתוכן שאגו אליי: ‘תחזור הנה'. ירדתי עם מכוניתי לחנייה ומהשגרירות הגיחו אנשים ששמחו לקראתנו. ‘ברוכים הבאים', ‘חזרתם הביתה', צעקו. ואז יצא מישהו מהבניין, קרא לראש המאבטחים והוא שב אליי".
ה־FBI היו מאוד מנומסים. בזהירות הצמידו אותו למכסה המנוע של המכונית ואזקו אותו. באן לא נגעו. "הסתכלתי אחורה אל הבניין, ראיתי את הדגל שלי מתנפנף תחת שמי נובמבר הקרים, ראיתי שבבת אחת הוגפו כל התריסים חוץ מאחד ואחר כך הוגף גם הוא. זהו. השגרירות עצמה את עיניה, ואני חציתי את הסמבטיון".
אבל חוקריו לא ויתרו. כשהוא אזוק לכיסא במשרד המשפטים, פתחו לפניו קופסה: "הנה כל הניירת שנתת להם". אלה היו המסמכים שמסר למפעיליו וישראל החזירה לאמריקאים. "אתה לא חייב להם כלום, דבר איתנו", לחץ נציג הפרקליטות בוושינגטון, והוא סירב שוב. איימו שילכו במשפט לכיוון עונש מוות והוא השיב Go for it. לפני שהוצא מהחדר עוד הספיק להטיח בחוקריו: "אתם חושבים שיש לכם הכל? לעולם לא תקבלו ממני דברים".
דברים ניסו להוציא ממנו ולא רק בדיבורים. פעם נחקר כששק שחור מכסה את ראשו והוא לגמרי עירום. אבל המהלומות סחטו ממנו את מיטב הלעג: "אמא שלי הכתה אותי חזק יותר", הטיח באחד שהתנפל על קרסולו, סובב בפראות עד ששבר אותו. "אצבעות, רגליים קרסוליים, הכל הם ריסקו לי. במשך שישה שבועות נאנסתי יום־יום".
נפילת פולארד טלטלה את ישראל הרשמית. מיטב הלוליינות המדינית גויסה לפייס את האמריקאים, לקבור את הפרשה. קודקודי ממשלת האחדות, פרס, שמיר ורבין, התנערו מהסוכן. גלגלו את האשמה על פולארד ואת האחריות על רפי איתן. הבטיחו לספר לאמריקאים את כל האמת. 14 שנה יידרשו עד שישראל תודה שיונתן פולארד היה סוכן ישראלי ולממשלת ישראל יש מחויבות כלפיו.
משפטו של פולארד נפתח סמוך למעצרו. כעבור כשנה וחצי הסכים לעסקת טיעון. הודה והורשע בעבירה בודדת של מסירת מידע לבעלת ברית ללא כוונה לפגוע בארצות הברית. התביעה ביקשה 20 שנות מאסר, אבל כמה ימים לפני גזר הדין התהפך עליו עולמו. ויינברגר העביר לבית המשפט מזכר חסוי. ב־46 עמודים פירט נזקים שפולארד גרם לביטחון הלאומי.
על פי אחד הסעיפים, חשף 24 סוכני CIA שהוצאו להורג בברית המועצות. רק ב־1994 תופרך העלילה. אולדריץ' איימס, חפרפרת סובייטית בכירה ב־CIA, נתפס והודה שהוא שהסגיר את הסוכנים. בית המשפט, שלא היה מחויב לעסקת הטיעון, ביטל אותה. פולארד נידון למאסר עולם עם המלצה שלא לחון אותו. על אן הוטלו חמש שנות מאסר. עקב בריאותה הרופפת שוחררה מוקדם יותר. זמן קצר אחר כך פולארד התגרש ממנה, משום שלא ביקרה אותו בכלא.
בית הכלא שאליו הועבר לאחר המשפט נראה כמרכז יום לקשיש. קטן, תמים ומחוק במדינת אילינוי. "בראשי חלפה מחשבה מטומטמת: ‘הו, יש לי בית, הכל בסדר'". אבל מה שראה היה רק קצה המנהרה. ראשית המסלול של מעלית שהסיעה אסירים אל התופת. רגע לפני שצלל אף הוא ניגש אליו סוהר ענקי והציע לו להיפרד מהיקום, מכל מה שנראה לו מובן מאליו: "הבט לשמיים, ראה את הדשא, תנשום את האוויר. בפעם הבאה תצא אליהם בשק מתים", והוא השיב: "אלוהים מנהל את העולם, לא אתה". הענק העיף בו מבט מצמית ופלט: "עוד נראה". המעלית צנחה, עצרה, והוא נדחס לקבר בבטן האדמה. 3 מ"ר שלא אפשרו לו להזדקף. כיור קטן ואסלה זערורית יהיו מעתה כל עולמו. בלי קריאה, בלי כתיבה, בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי ביקורים, בלי לצאת מהתא. "קברו אותי חיים".
מ־150 מ' תחת פני האדמה ניהל את שיחתו הראשונה עם אלוהים: "אמרתי לו שאני בצרה צרורה, ואני מצטער שלא פניתי אליו קודם, אבל נראה לי שעכשיו זאת שעה מתאימה". אסיר מס' 09-185-016 אימץ את מתכונת המו"מ של אברהם עם אלוהים על הצלת סדום ועמורה. העברי סגר עם בוראו שאם יימצאו עשרה צדיקים בערים החוטאות לא יחריבן. פולארד שאל בסוף התמקחותו: "אם אעשה חמישה דברים טובים, תחמול עליי?". הוא התחייב לשמור שבת, לשמור כשרות, להפריש מעשר, לתת צדקה ולקדם אחדות.
הוא עבר לכלא מריון "והיה טיפה טוב יותר". עדיין לא קיבל זכויות כתיבה, אך אושרו לו 30 דקות טלפון בחודש. כל יום במריון היה מלחמה. התפלל כל בוקר וחמוש בסכין, כפי שלימד אותו אבא, יצא למסדרונות הדמים והנקם. לא פעם נקלע למאבק כנופיות ששחטו אלה את אלה. פעם ישב בחדר האוכל ותוך כדי לעיסה, סכין ננעצה בצוואר האסיר שאיתו שוחח. דלתות התאים היו פתוחות גם בלילה. הוא ושותפו התארגנו במשמרות כדי לראות את אור הבוקר.
כשהיה בן 15, נשלח להשתלמות נוער שוחר מדע במכון ויצמן. אבל בתוכנית הזאת היו רק נערים וכדי לפגוש נערות הוסעו לסמינר בירושלים. "ראיתי את היפה הזאת, ניגשתי, אמרתי לה: ‘אני יונתן', והיא ענתה: ‘אני אסתר' ולא יודע למה, אולי בת קול לחשה לי, אבל הצהרתי: ‘אני אתחתן איתך'. היא כעסה ושחררה ‘חתיכת חוצפן'". אבל שנים שמרו על קשר. לבסוף נישאה למישהו אחר והוא הוזמן לחתונה. תוך כדי כך לחש לה: "מגיע לך מישהו טוב יותר", והיא השיבה: "אתה מעולם לא ממש ביקשת".
האסיר הישיר מבט אל איש הסוכנות לביטחון לאומי שליווה את הדובר ושאל: "האם האיש הזה אומר לי להרוג את עצמי?". האמריקאי הניד בראשו וסילק מהתא את שליח המוות. "ואל תפגע בעצמך למען הפוליטיקאים האלה", הזהיר את פולארד, "כולם אותו דבר".
אבל בכלא באטנר המוות ארב לשעת כושר. הפעם ביקש לעוט עליו מכיוון מה שייקרא "פרשת איראן קונטראס". פולארד ניסה להשתמש במידע שהחזיק על מעורבות הממשל בפרשה הנכלולית כדי להינצל מהמאסר. האמריקאים, לטענתו, ניסו להשתיק אותו לנצח.
באחד הלילות, השעה הייתה 2 בערך, נפתחה דלתו. מישהו הודיע שהוא בדרך לשדה התעופה אנדרוז, "אתה ואשתך יוצאים לישראל". ברגע הראשון אמר לעצמו: "ברוך השם". הוא הובא לאולם שממנו יוצאים וציוו עליו: "צא מהדלת הזאת". אבל משהו בתוכו זעק: "לא, לא, לא". הוא הביט אל האנשים, ראה אותם במדים ובברדסים, ביקש ללכת לשירותים אך ברח והתחבא בארון. בעיתון שהביאו לו למחרת עורכי דינו נכתב: "יחידה מיוחדת המתינה לירות במישהו שניסה לברוח".
ב־27 ביולי 2015, לאחר לחץ כבד בארץ ובעולם, החליטה ועדת השחרורים האמריקאית לשחררו בנובמבר, במלאת 30 שנה ללכידתו. יום לפני כן נקרא למשרד מנהל הכלא, והמזכירה הודיעה שאינו הולך הביתה. הוא קפא בתדהמתו. "הרגשתי שאני פראייר. חזרתי לתא שלי, מטורף מכעס התקשרתי לאסתר. צרחתי עד לב השמיים".
אסתר התירה לו לפרוק את מטען הזעם. כשנדם ירתה רק מילה אחת: "שקט!". ציוותה עליו לומר תפילה והוא ציית לה: "יברכך אדוני מציון וראה בטוב ירושלים, יברכך אדוני כל ימי חייך וראה בנים לבניך, שלום על ישראל". חלפו שעתיים, הוא זומן שוב אל מנהל הכלא ומצא מזכירה נופת צופים: "מצטערת מאוד, טעיתי. החלפתי את שמך בשם אחר. מחר בבוקר אתה הולך הביתה". הוא פלט "תודה", צלצל שוב לאשתו, שידעה למשול גם בהתרוממות רוחו: "זה כוחה של התפילה, תגיד תודה לאלוהים".
אזיקיו - חוץ מהאלקטרוני - היו בלתי נראים אך כיווצו את תחושת החופש. חמש שנים הותר לו לנוע רק בגזרה אחת של ניו יורק, בלילות נאסר עליו לעזוב את ביתו, מחשביו בביתו ובעבודתו היו נתונים לניטור מתמיד. הוא כעס, התאכזב עד כלות, אך אסתר - שוב - החזירה אותו לתלם. "מה קורה איתך? אתה בבית, שרדת".
ואז התחילה מלחמתה. היא חלתה בסרטן, והרופא נתן לה שישה שבועות. וגם פה ידעה לשמור על המידות הנכונות. "שישה שבועות?", ענתה לרופא, "נראה מה לבורא עולם יש להגיד". ששת השבועות יהיו לשש שנים.
כשנה וחצי לאחר שעלו התעצמה מחלת אסתר. הקורונה חברה לסרטן שהתגלה בניו יורק. היא הזעיקה למיטתה את חברתה הטובה רבקה, הניחה את ידה על יד יונתן בעלה. הוא נרעש: "מה את עושה?", והיא, שקולה כתמיד, ידעה גם הפעם לשלוט במוחו: "לא אשרוד את יומי, ואני רוצה שתהיה מאושר". אסתר פולארד הלכה לעולמה באותו יום.
רבקה גדלה בבריטניה והייתה אלמנתו של רב. בביקור ראשון של יונתן בביתה זמזם סביבו נחיל ילדים. פתחו חופשי את המקרר ועשו שמות בתכולתו. "למה ילדי השכנים אינם הולכים למקרר בביתם?", שאל את רבקה, "כל השבעה שלי", השיבה. עשרה חודשים לאחר שהסתלקה אסתר נשא את רבקה לאישה.
יום השנה לנישואיהם חל ב־8.11.2023, חודש לאחר פרוץ המלחמה. ישראל עדיין לא תפסה את עומק הזוועה, אך הם ניסו לשריין פסק זמן לאהבתם. נשארו ללא הילדים, פתחו שמפניה, שמו מוזיקה מלטפת, עמעמו אורות ונכנסו למיטה. אבל הטלפון סדק אינטימיות באיבה. על הקו היה רב צבאי, חבר של יונתן. "אתה חייב להגיע הרגע להר הרצל", התחנן, "יש יותר מדי גופות. אנחנו חופרים קברים וצריכים עוד ידיים". הוא שאל: "למה אני?", והרב ענה: "כי אתה לא תספר". עוד לא תמה התדיינותם ורבקה - חרישית - נכנסה לחדר. בידיה היו תרמוס קפה וספר תהילים. "לך", לחשה לו, "הם צריכים אותך יותר ממני".
הוא עלה להר, ירד לדרום, עבר בקיבוצים, וכל חייו לא ישכח את המראות. לא רק הנוח'בות. מפי חטופים שמע איך נהגו בהם גם האחרים, האזרחים. "אל תבין אותי לא נכון, אני לא כמו האויב שלי. היה צריך לתת לאנשים 24 שעות ללכת לאנשהו. אבל אחרי זה, בלי רחמים".
יונתן פולארד הוא איש עסוק. זה שנים שעורכי הדין ניצנה דרשן־לייטנר ואבי גז מלווים אותו בבג"ץ ובמקומות אחרים. בנפרד מאלה הוא מתפרס על כמה מיזמים. אחד מהם הוא הפקת מינרלים ממלחי ים המלח. הוא גם עובד על תוכנית אנרגיה חדשה, על התפלת מים ומעורב במיזמים צבאיים. האם יצטרף למיזם ושמו פוליטיקה? פולארד לא השיב מיד. אבל מדברים שהשמיע הבנתי שהוא שוקל זאת ברצינות. לא עם מפלגה משלו, כנראה, אלא אפשר שיחבור לסמוטריץ' או לבן גביר. תלוי מה יציעו לו. "להיות מקום 25 רק בגלל הפנים שלי? אז אני אומר שלום וביי".
כתוצאה מפרשת פולארד פורק הלק"ם. רפי איתן לקח אחריות על הכישלון ונאלץ לעזוב את שירותי הביטחון. בספרו "איש הסוד" הסתפק בכמה שורות על פרשת פולארד: "למען הבנת הציבור אני הוא שנתתי את ההוראה להוציא את פולארד משגרירות ישראל מיד כשנכנס אליה... אילולא הוצאנו אותו, היו גורמים בארה"ב - כולל הלובי היהודי - נאלצים להוציאו משם תוך הפעלת כוח כזה או אחר. מתן חסות לפולארד בשגרירות, ולו לרגעים מעטים, היה גורם מיידית לסכסוך דיפלומטי חמור ביותר בין המדינות, לא היה מונע את מעצרו, והיה מונע מאיתנו את הסיכוי לקבל מהאמריקאים את ההתחייבות - שניתנה - לשחררו לאחר עשר שנות מאסר לכל היותר. מסיבות שונות האמריקאים - כידוע - לא עמדו בהתחייבות זו".
התרעות פיקוד העורף