הכותרות האלה פיארו את כל המהדורות, כל האתרים וכל העיתונים. הן יצאו באופן רשמי מאנשי נתניהו (לפחות אחד הפלגים של "סביבת נתניהו"). כלומר, הן היו על דעתו, בהנחה שדעתו מקובלת עליו (זה לא תמיד נכון, בעיקר לנוכח דעתה). בקיצור, בסביבת נתניהו הדליפו שביבי טעה כשהסכים למינוי זמיר, וטעה כשמינה את כ"ץ. מחילה. קורה. טעיתי. טועים. טעות. ביבי והתעויוט. איש מוכה גורל הוא נתניהו. איוב המודרני. איך זה שהטעויות האלה תמיד נופלות עליו? מצד שני, אלה הטעויות שלו. על מי ייפלו? עלינו? בעצם, אפשר לגמרי להגיד שהן נופלות עלינו, כי אנחנו בדרך כלל משלמים את מחירן. מצד שלישי, אז מה? הוא בן אדם. אנשים עושים טעויות, לא? זה אנושי בסך הכל.
הזובור שעובר עכשיו זמיר מזכיר במשהו את הזובור שעבר בזמנו גבי אשכנזי. גם אז, המבצע העיקרי היה שר הביטחון, אלא שאז ראש הממשלה (נתניהו, אלא מה) היה פאסיבי יחסית. זה לא שביבי התנגד לזובור על הראש של אשכנזי, שהיה אז, אחרי עופרת יצוקה, האדם הפופולרי ביותר בישראל ובפער ענק מהבא בתור. להפך, הוא תמך. אבל הוא השאיר את רוב העבודה השחורה לשר הביטחון. הפעם, נתניהו משתתף פעיל. נכון, בפרונט ניצב הורדוס, במלוא גמלוניותו, אבל מי שמושך בחוטים זה נתניהו, ומי שמטנפת בערוצים זו מכונת הרעל, בניצוחו של כלב התקיפה הראשי, ברדוגו.
ויש עוד הבדל דרמטי: אשכנזי היה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי ועופרת יצוקה. לאורך הזובור, שנמשך כשנתיים, לא היו מלחמות, לא היו סבבים ולא היו איומים מיוחדים. יחסית למה שקורה היום, המצב הביטחוני היה רגוע. אצל זמיר, להפך: כל החזיתות פתוחות. לבנון יכולה להידלק בתוך דקה, עזה עדיין בוערת, באיראן הגחלים לוחשות, ביו"ש הנפיצות מגיעה לשיא של כל הזמנים, צה"ל תוקף על בסיס יומי בכל רחבי המזרח התיכון, ושערי הגיהינום רחוקים מלהיסגר. בנוסף, הצבא מותש, מוחלש, זקוק לשיקום מיידי, תוכניות חדשות, הצטיידות מחדש, ועוד לא דיברנו על הגיוס.
בזמן הזה, שני הג'נטלמנים המופקדים עליו, נתניהו וכ"ץ, עושים הכל כדי להמשיך להחליש אותו ואת הצבא. במקום לדאוג לתנאי מעבדה סביב הרמטכ"ל, שצריך לשקם את הצבא תוך כדי לחימה ולבנות אותו מחדש לאיומים שבדרך, הם מתנכלים אליו, פוגעים במנהיגותו, מפרקים את יכולתו לנהל את הצבא ומציקים לו. כן, הם מקווים שיישבר ויפרוש. מתברר שיש לו עמוד שדרה עצמאי, הוא ממלכתי, והוא לא מוכן לתת לאף אחד לעשות לצה"ל מה שאיתמר בן גביר עולל למשטרה.
מה הוא עולל להם, זמיר? בגדול, שום דבר. כשמונה, נשא נתניהו נאום ארוץ ונמלץ שהיה מבייש אב המתגאה בבנו בן המצווה. "ניסיתי למנות אותו לרמטכ"ל פעמיים בעבר, ונכשלתי", הודה, דיבר על היותו רמטכ"ל התקפי, חלק לו שבחים מתימן ועד טהרן. אותו דבר, רק נמלץ קצת יותר, היה כ"ץ, השר הממנה.
מבצעית, זמיר סיפק את הסחורה בגדול. פיקד על צה"ל במלחמת 12 הימים נגד איראן, בהצלחה מרובה. נכון, את המלחמה הזו הכין הרצי הלוי, אחרי שהתברר שהמבצע ההוליוודי שתכנן המוסד לאורך שנות דור לא רלוונטי, אבל זה קרה במשמרת של זמיר. אחר כך הוא גם ביצע את הפעולה בעזה, שפתחה את האפשרות לעסקת החטופים הגדולה שלא הותירה חטוף ישראלי חי בעזה. על מה מגיע לו לעבור מה שהוא עובר עכשיו?
על העובדה שהוא עצמאי, יש לו רצון משלו, הוא לא מוכן להפוך את צה"ל לעוד זרוע במכונת הרעל. "תחשוב על מה שעובר עליו", אמר לי השבוע מישהו שמכיר אותו מצוין והיה במצבים דומים, "הזירה החיצונית בוערת, כל החזיתות פתוחות, אבל גם הזירה הפנימית בוערת. אין לו שר שאפשר לדבר איתו, אין לו ראש ממשלה שאפשר למצוא אצלו אוזן קשובה, אין לו שום תמיכה או סיוע למעט הוא עצמו. אפילו יו"ר ועחו"ב הוא ליצן מטעם. בנוסף לכל זה, הוא הפך לשק החבטות של מכונת רעל עוצמתית שלא בוחלת בשום דבר כדי להכפיש אותו, להעליב אותו, להשפיל אותו ולהראות לו את הדרך הביתה. הם לא מבינים שהם מתעסקים עם האיש הלא נכון".
זה נכון. אייל זמיר לא ילך לשום מקום. הוא מבין את גודל השעה. הוא כפוף להוראות הממשלה, באמצעות הקבינט, אבל הוא לא ייתן לאף אחד להפוך אותו לסחבה או להפחיד אותו. את ועדת תורג'מן הוא הקים, לא שר הביטחון ולא ראש הממשלה, והוא עשה את זה לצורכי הצבא. יכול להיות שהוא עשה טעות. הוא היה צריך לשחק אותה "ראש קטן" ולהגיד שנמתין לוועדת החקירה הממלכתית, אבל הוא ידע שתחקירי צה"ל שבוצעו תחת אש במהלך מלחמה עצימה ראויים להעמקה ותיקון והוא היה מחויב לזה. אף אחד לא יכול להורות לו על נקיטת צעדים פיקודיים בעקבות תחקיר מבצעי. אף אחד, כולל ראש הממשלה ושר הביטחון. זו פררוגטיבה של הרמטכ"ל, ושלו בלבד.
נכון לעכשיו, מאות קציני קבע כבר הודיעו על עזיבה. מאות רבות שוקלים את זה. למה להם להישאר? הם אחרי שתי שנות לחימה שלא היו כמותן. הם מותשים. הם לא ראו בית כבר שנתיים, הם לא מגדלים את הילדים שלהם, הם נהנו מסוג של כבוד וקונצנזוס בשנתיים האחרונות, אבל הם כבר מזהים את הצלילים ורואים את מה שהולך להגיע: פנסיות, הגדלות רמטכ"ל, בזבוזים, קצינים שמנים ומסואבים. כל מה שהיה כאן לפני המלחמה, יחזור אחריה. לא קל להשאיר את הטובים בצה"ל. המשכורות קטנות בהרבה ממה שמחכה בחוץ למוכשרים שבהם. גם התנאים קשים בהרבה. אתה גם יכול ליהרג או להיפצע. ואתה מזניח את המשפחה. ובמצב הזה, מגיע הורדוס ומתחיל להשתולל, ברגל גסה, כממותה בתוך חנות פורצלנים. הבעיה היא שזה לא באמת חנות פורצלנים. זה הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
זה לא מפתיע. לא מזמן, אותו צמד, נתניהו וכ"ץ, השאיר את מדינת ישראל ללא תקציב מדינה בזמן הכי קריטי שאפשר להעלות על הדעת: מיד עם סיום משבר הקורונה, שהוביל את המשק והכלכלה הישראלית לעברי פי פחת. בני גנץ התמים, יחד עם אנשיו התמימים, לא טרחו לסתום את הלקונה הזו בהסכם הממשלה הפריטטית (ממשלת החילופים הזכורה לרע), כי לא האמינו שביבי יעז להשאיר את ישראל בלי תקציב.
יש לו כל מכתבי האזהרה ששיגר לנתניהו לפני 7 באוקטובר. כולל מכתב אחד, נוקב במיוחד, מתאריך 16 באוגוסט 2023, חמישה שבועות לפני הטבח. הוא זוכר את כל עשרות הדיונים אצל נתניהו, שבהם השתתף כרמטכ"ל או כקצין בכיר, שהסתיימו עם אותה דירקטיבה: לשמור על חמאס (אלה המילים שלי), להמשיך לטפח את הקשר עם קטאר, להפעיל "מקלות וגזרים".
איזנקוט עצמו הציע אלטרנטיבות. הזהיר משינוי המצב הנוכחי שבו חמאס מורתע ומוחלש (אמר את זה בדיון בשנת 2016), כי לדבריו בעתיד המצב הזה צפוי להשתנות. איזנקוט כרמטכ"ל, מציע, בכתב ובעל פה, לשנות את המדיניות, לא לבנות על זה שחמאס כרגע מורתע, לצפות פני עתיד, להחזיר בהדרגה את הרשות הפלסטינית לעזה תוך החלשת חמאס ושלטונו, להפחית את מעורבותה של קטאר במתרחש ברצועה לטובת מצרים.
איזנקוט מדגיש, באחד הדיונים, שהמלצותיו משותפות לצה"ל ולשב"כ: "ישנה הסכמה רחבה בין צה"ל והשב"כ בנוגע לעקרונות הללו". את נתניהו זה לא משכנע. הוא סירב. איזנקוט מציע להמיר את חמאס ברשות הפלסטינית ואת קטאר במצרים. נתניהו מסרב: הוא העדיף את חמאס על הרשות, הוא העדיף את קטאר על מצרים. הסוף ידוע.
מבצע צוק איתן, שבו, על פי איזנקוט, נזרעו זרעי פורענות 7 באוקטובר, הסתיים ב"הצהרת קהיר". בבירה המצרית שהו אז, בשליחות נתניהו, ראש המוסד תמיר פרדו, ראש השב"כ יורם כהן והמתפ"ש פולי מרדכי. ההצהרה קבעה הפסקת אש שתיכנס לתוקפה באותו יום, קבעה שהמעברים ומרחב הדיג ייפתחו מחדש בתוך 48 שעות, יוחזרו ויוחלפו החטופים והשבויים, הרשות הפלסטינית תוחזר בהדרגה לרצועה וייפתחו נמל ימי ואווירי.
נתניהו ביצע רק את שני העקרונות הראשונים. החטופים החללים גולדין ושאול לא הוחזרו, כך גם הרש"פ שלא חזרה לעזה. נתניהו דבק בחמאס, ובו בלבד. הוא הסביר לאורך כל הדיונים ש"עם חמאס אפשר לעשות עסקים" והוא אימץ, בעצם, את תפיסת עולמו של שר הביטחון ארנס, שיחד עם ראש הממשלה שמיר דרבן את צה"ל להפסיק לעבוד מול הגורמים הפלסטיניים הקבועים בעזה, ולהתחיל לעבוד עם "ג'מעת אסלאמייה", האחים המוסלמים של אז, בדרך להקמת חמאס. כן, כידוע, את חמאס הקימה ישראל בתקופת ממשלת שמיר, כדי להחליש את אש"ף. ההיסטוריה לא רק חוזרת על עצמה, היא גם חוזרת על הטעויות של עצמה (ראו פתיחת הטור הזה).
איזנקוט הזהיר בדיוק מזה. "נדרש ללמוד ממה שקרה בשנות ה־80, עם הקמת חמאס בתמיכת ממשלת ישראל", אמר, והציע להפעיל כוח אקטיבי נגד חמאס בכל פעם שזה יידרש ובמקביל להכין את מלכודת המוות הגדולה שתנחית עליו מכה ניצחת: "מכת ברק". אותה מלכודת מטרו שבה אמורים היו למצוא את 72 בתולותיהם מאות בכירי החמאס, עם תחילת תמרון של צה"ל. בינתיים, הציע איזנקוט להתמקד בצפון, שם אותרו לראשונה מנהרות חיזבאללה.
האיום הצפוני אכן מטופל בשלהי תקופתו של איזנקוט כרמטכ"ל. הוא היה דחוף יותר: תוכניתו של נסראללה להחדיר לישראל בתוך שעתיים כ־6,000 אנשי כוח רדואן ועוד כ־9,000 לוחמים, דרך כעשרה צירים שונים, רובם תת־קרקעיים, כדי לכבוש נתחים מהגליל ולהמיט על ישראל את קיצה, סוכלה. נתניהו הביא בינתיים את הכסף הקטארי לרצועה. שבועות ספורים אחר כך מגיע לראשונה ראש השב"כ נדב ארגמן עם דגל אדום. במכתב שמשגר ארגמן לנתניהו מובא המידע המודיעיני הרגיש, לפיו 40% לפחות מהכסף הקטארי, דולרים במזומן, עובר מיד לידיים של הזרוע הצבאית של חמאס, שם מוחמד דף הופך אותו למנהרות, טילים ושאר אמצעים.
למידע של השב"כ מתווסף כעבור כמה שבועות מידע תומך ומשלים של אמ"ן. אין בצמרת מי שלא מבין שהכסף הקטארי בונה את מפלצת הטרור החמאסית. ונתניהו מתעקש להמשיך. לא רק להמשיך, גם להגדיל. 15 מיליון הדולר בחודש הופכים ל־30, וגם את זה החליטה הממשלה להגדיל, בשבועות שלפני הטבח.
מי שחושב שנתניהו התפכח מיד אחרי 7 באוקטובר, טועה. "הוא לא רצה לצאת לתמרון", אומר איזנקוט בשיחות סגורות. זו עובדה. האלוף יצחק בריק, נביא זעם, תוכחה ופאניקה בן זמננו, משגר לנתניהו מכתב בן שבעה עמודים, בכתב צפוף ונוקב, ומזהיר מקטסטרופה. בריק מציע הידוק המצור ותקיפות אוויריות ממושכות.
המכתב שלו אינו פילוסופי. הוא מכיל אינסוף עובדות ואזהרות נוקבות, דוגמאות ממלחמת יום כיפור, עדויות רבות של קצינים ולוחמים "מהשטח" ושורה תחתונה ברורה: צה"ל לא מסוגל לבצע את המשימה, התוכניות לא טובות, הצבא לא מאומן, חמאס הכין מלכודות מוות, קצרה היריעה. בריק מזהיר מווייטנאם 2, ממלחמת לבנון 2, ממה לא. לאחר שבעה עמודים שמהווים את נבואת הזעם השחורה והעכורה ביותר שקראתי בימי חיי בנוגע לצה"ל, השורה התחתונה היא זו: "לאור כל מה שנכתב במסמך זה פעולה בעזה עלולה להביא לאסון לאומי. אני מבקש לשקול בכובד ראש ולא להיכנס עכשיו להרפתקה שלא תהיה ממנה דרך חזרה, וללכת למתווה שאני ממליץ".
הוא מנסה לבנות לעצמו בייס, למפות את השטח, לצבור כוח וללמוד. הוא לא מסכים עם תזת נפתלי בנט שזה הזמן לאיחודים ואחר כך יהיה מאוחר מדי. איזנקוט חושב הפוך: אין מה לרוץ. בכלל לא בטוח שאיחודים יגדילו את קופת המנדטים. אולי אפילו להפך. צריך לוודא שלא יהיה בזבוז מנדטים, צריך למצות את האפשרויות, אבל בתוך המפלגות של הגוש יש לכל אחד סיפור שונה ומצביעים שונים. יש שמאל מובהק (יאיר גולן), יש שמאל־מרכז (לפיד), יש מרכז ממלכתי (איזנקוט), יש ימין חילוני חזק (ליברמן) וישנו נפתלי בנט, שהוא כרגע הכי גדול בגוש ואצלו חונים הקהלים הכי מגוונים ומוזרים. החיפזון מהשטן. התארגנויות ואיחודים עכשיו יסמנו מטרות למכונת הרעל. עדיף לעשות את זה ברגע האמת.
הנתונים המעניינים שמחזיק איזנקוט על עצמו הם שמכל מנהיגי הגוש, הוא הכי אהוד בקרב הקהל של הצד השני: פריפריה, עדות המזרח, מצביעי ליכוד וש"ס. יש לו הכי פחות התנגדויות, הוא נתפס הכי "מאחד" והכי "ממלכתי", ויש לו עוד הרבה פוטנציאל בסביבה הזו. הוא לא יקבל שום החלטה באשר לתצורת הריצה, לפני שימצה את הפוטנציאל הזה. מבחינתו, ברגע האמת לא צריך לפרק מפלגות ולהתיכן למפלגה אחת, אלא ללכת על פורמט הליכוד, שהכיל כמה מפלגות, או המערך, שהכיל בזמנו כמה מפלגות. אלה היו המיזמים הפוליטיים הכי מצליחים בהיסטוריה של ישראל, בימין ובשמאל, וזה צריך להיות הפורמט. אם אני צריך לנחש, אז בסוף תוקם פלטפורמה שתכיל את "ישר" של איזנקוט ו"בנט 2026" של בנט, עם פוטנציאל למפלגות לוויין נוספות שיצטרפו לאירוע, אבל כל זה בהמשך. לא עכשיו.
כששואלים אותו אם יישב תחת נתניהו, הוא צוחק. לא, הוא לא יספק להם את הסחורה ולא ירקוד לחלילם. הרי הוא ישב עם נתניהו, כשנכנס עם בני גנץ לקבינט המלחמה ב־11 באוקטובר והוא לא מתחרט על זה. הוא לא עשה את זה למען נתניהו או למען עצמו, אלא למען המדינה. הוא יודע שהמכונה של ביבי רוצה שהוא יגיד שהוא מחרים את נתניהו, כדי למנוע ממצביעים של נתניהו לשקול לערוק לשורותיו.
הוא שכח מהדרישה שדרש מאהוד אולמרט כמה שנים קודם: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי". הוא אמר את זה עוד לפני הגשת כתב האישום נגד אולמרט, אפילו לפני המלצת המשטרה. אולמרט אכן התפטר ושחרר את המדינה מעולו. נתניהו? נתניהו נשאר. עכשיו הוא נזכר שמדובר במצב לא נורמלי, בניגוד עניינים מובנה, בסיטואציה מטורללת.
צריך לזכור: נתניהו לא חייב להעיד במשפטו. הוא הרי הודיע לכולם, פעם אחר פעם, שהתיקים קרסו. שהראיות נמחקו. שהאישומים הוזמו. הכל התפוגג והתאדה, כלאם פאדי. אז בשביל מה הוא מעיד? הוא יכול להודיע שמוותר על העדות. זו זכותו ובית המשפט לא יכול לשנות אותה. אבל הוא יודע שאסור לו לעשות את זה. גם פרקליטיו יודעים. מצבו במשפט לא מזהיר. נכון, יש סימן שאלה סביב אישום השוחד בתיק 4000, אבל יש סימני קריאה סביב כל שאר האישומים, כולל תיק 4000 (מרמה והפרת אמונים ברף העליון).
מעניין, כי ערב פתיחת עדותו בחקירה הראשית, הוא נשאל על ניסיונות ההתחמקות שלו מהמשפט וענה: "אני רוצה להתחמק? איזה הבל הבלים. שמונה שנים אני מחכה ליום הזה. שמונה שנים אני מחכה להציג את האמת, מחכה לפוצץ סופית את ההאשמות ההזויות והמופרכות שכוונו נגדי, מחכה לחשוף את השיטה של מסע הציד".
אז, הנה, הגיע הזמן לפוצץ סופית את הבלון. אבל במקום לעשות את זה, הוא מנסה לקושש חנינה ועושה הכל כדי לעכב את החקירה הנגדית. השבוע החולף היה מבחינתו אסון. כל מי שפוקד את אולם המשפט יודע את זה. גם השבוע שלפניו, וגם זה שלפניו. אם בתיק 1000 גם הביביסטים הקנאים ביותר יודעים שאין מוצא ללא הרשעה, הרי שגם תיק 4000 מגלה סימני חיות, ונתניהו נקלע לאין־ספור מבוכות, סתירות וגרסאות הזויות אל מול ניסיונו להוכיח לשופטים שהתקשורת לא מעניינת אותו ולא, הוא בכלל לא חושב ששליטה באמצעי תקשורת מרכזיים היא אמצעי הישרדות שלטוני מהמעלה הראשונה.
כל מי שקורא את הטור הזה מכיר את האובססיה החולנית של נתניהו וסובביו לתקשורת. זה נסקר כאן לאורך שנים ארוכות, וגם בשבוע שעבר. השבוע, הובאו למשפט מסמכים ועדויות על דפוסי העבודה סביב התקשורת של נתניהו ומשפחתו. הוצגו מסמכים של מי שהיה ראש מערך ההסברה הלאומי, ניר חפץ, המצביעים על כך שנתניהו מעורב בכל תגובה, בכל ידיעה, בכל פסיק שמופץ מלשכתו לתקשורת. יתרה מזאת, על כל רמז או צל של רמז שמתייחס לאחד מבני המשפחה, ובעיקר לגברת, ממהרים להקפיץ את המערך כולו, כולל ראש הממשלה עצמו, שמתקן את התגובות בכתב ידו, מנסח ומשפץ.
אני לא צריך את העדויות הללו. לאורך עשרות שנים למדתי מקרוב להכיר את האובססיה. את הירידה לפרטי הפרטים וזוטי הזוטות של כל פרסום עיתונאי, בנידח שבמקומונים. את המעורבות הישירה של נתניהו עצמו, ושל כל צוותו הבכיר. את כל הפעמים, לפעמים כמה פעמים ביום, שבהן מוציאים את נתניהו מישיבות חשובות, לפעמים מקבינט, רק כי הגברת שמעה או ראתה משהו בתקשורת. לא אלאה אתכם שוב.
אספר כאן משהו שהתביעה לא הצליחה להציג השבוע במשפט, בגלל התנגדות פרקליטי נתניהו. הסיפור התפרסם בטור אחר, זה של יוסי ורטר ב"הארץ", שהגיש בזמנו בקשה לתגובה באשר לסיפור כלשהו על הגברת נתניהו. ניר חפץ קיבל מוורטר את השאלה בוואטסאפ. כעבור זמן מה קיבל ורטר את התשובה. אלא שזו לא הייתה התשובה. הוא שלח את הוואטסאפ הזה לוורטר, במקום לגברת: "בעלך הציע את התגובה הבאה: "אין בכוונתנו לשתף פעולה עם מסע ההכפשות השקריות והמגמתיות שלכם נגד ראש הממשלה ומשפחתו גם כשהדברים שאתם טוענים לא היו ולא נבראו".
ככה זה עובד. נתניהו הוא המגיב על כל פסיק, כל אייטם, כל שיהוק או גיהוק תקשורתי, אם זה קשור בו, בגבירתו, במי מילדיו או באנשים שמעניינים אותו. החשיבות שהוא מקנה לעניין, עצומה. זו הסיבה שהולידה את "סעיף התקשורת" הדרקוני בהסכם הקואליציוני של 2015 ואחריו את ההשתלטות הכוחנית על וואלה ואחריה את תיק 4000.
התרעות פיקוד העורף