טראמפ העניק לנתניהו רגע טלוויזיוני מושלם, כמעט תפאורה של קמפיין מוכן לעריכה: אהדה, האדרה אישית, גיבוי מילולי "מוחלט" ושפת גוף שמבהירה מי המארח ומי האורח. נתניהו, כהרגלו כשמדובר בטראמפ, נעלם לתפקיד הניצב: מילה אחת לא נאמרה על עזה, על איראן, על משפטו, על החטופים. במקום זה - שבחים לנשיא "הטוב ביותר לישראל". בעידן שבו קליפ של 12 שניות שווה יותר מעמוד פרשנות, זה היה הישג.
אבל ההישג האמיתי - זה שחשוב לנתניהו יותר מהתשואות על המדרגות - הוא מה שטראמפ העניק לו מאחורי הכותרות: התחייבות שלא ייאמר לישראל "אל תתקפו", אם היא תחליט להכות באיראן. במילים פשוטות: אור ירוק. אולי גם צהוב-ירקרק עם הבטחה לעזרה "ככל שיידרש". נתניהו חיפש את זה שנים. הוא יודע שמדובר בנכס פוליטי: המנהיג היחיד שמסוגל "לסדר עם אמריקה" חופש פעולה מול טהרן.
אלא שבאותו רגע ממש הניח טראמפ על השולחן את המחיר. לא על הנייר, לא בנאום מסודר - ברמיזות, באווירה, במערכת האינטרסים. טראמפ רוצה להתחיל לשקם את עזה עכשיו. לא "אחרי פירוז", לא "אחרי פירוק חמאס", לא "אחרי השמדת כל מנהרה". עכשיו.
והמסר הזה נאמר בקול, גם אם עטוף באיום כללי: תנו לחמאס "זמן קצר מאוד", ואם לא יכרע ברך ולא יתפרק מנשקו - "יהיה לו very very bad". זו אמירה שמייצרת כותרת, לא מדיניות. מדיניות היא מה שקורה יום אחרי הכותרת: דחפורים, תקציבים, משאיות, קבלנים, נוכחות בינלאומית ושאלת מיליון הדולר - מי שולט בעזה כשחמאס עדיין חמוש?
גם הפועלים יהיו זרים
כאן בדיוק מתחילה המלכודת של נתניהו. כי מבחינתו, שיקום עזה לפני פירוז הוא אסון כפול: גם פגיעה במטרת המלחמה כפי שהוצגה לציבור ("חמאס מפורק") וגם פגיעה ישירה בבייס שלו, בעיקר בליכוד. וזו לא תיאוריה. לפי מקורות בליכוד, נתניהו נשען על סקרי עומק פנימיים שנעשו בקרב מתפקדי מפלגתו ומצביעיה, שמראים באופן עקבי עד כמה הבייס רותח על האפשרות שהוא "ייכנע" לטראמפ ויסכים להתחלת שיקום בלי פירוק חמאס. לא מדובר רק בכותרות או ברשתות, אלא בתחושת בטן של מצביעים: אם אתה מאפשר שיקום לפני שנלקחו הרובים, מה השגת בעצם?
הפוליטיקה הפנימית פוגשת כאן את הגיאוגרפיה. שיקום אמיתי אינו "החלטה", אלא תנועה: כדי להתחיל עבודות בקנה מידה משמעותי, ישראל תידרש להוציא כוחות מלמעלה ממחצית הרצועה, ולאפשר תשתית לוגיסטית שוטפת.
גם האופציה שמוזכרת בסביבת נתניהו - להתחיל "באזור מטוהר", אולי ברפיח, בלי שצה"ל עוזב את השטח - לא פותרת את הבעיה אלא מחריפה אותה: פתאום המשאיות נכנסות, הכבישים שצה"ל סלל לצרכים צבאיים הופכים לצירי אספקה לשיקום, פועלים זרים חולפים על פני חיילי צה"ל, והתמונות - אלה שנתניהו הכי חושש מהן בזמן קמפיין - מתחילות לרוץ במהדורות מדי ערב.
ויש עוד סיבה שהתרחיש הזה בעייתי: לא כל המדינות יסכימו לעבוד תחת מגבלות ישראליות. כאן נכנסת טורקיה, המוקש הגיאופוליטי. טראמפ משבח את ארדואן ומשאיר עמימות בשאלה אם כוחות טורקיים יהיו חלק מ"כוח ייצוב" או ממעטפת האבטחה לשיקום. מנקודת מבט ישראלית, זה נשמע טכני; מנקודת מבט טורקית, זו שאלה של כבוד וריבונות.
יותר מסביר להניח שטורקיה לא תשלח קבלנים לעבוד כשחייל ישראלי עומד לידם, מאשר כל תנועה שלהם ושואל "מה אתם בונים?". היא תדרוש אבטחה טורקית, נוכחות טורקית, אולי כוח צבאי. סעודים עשויים לדרוש נוכחות משלהם. אחרים גם. ברגע הזה השיקום הופך למבוי סתום: כוח זר בעזה כשחמאס עדיין חמוש ופועל - בדיוק התסריט שנתניהו מתנגד לו, ובדיוק מה שעלול להפוך לדרישת סף של מי שמממן ומבצע.
עד כאן החוץ. עכשיו פנימה. כי אם טראמפ "דוחף" לשיקום, נתניהו "נלחץ" מהבייס, ואז מה נשאר לו? לפי ההערכות במערכת הפוליטית, ייתכן שזהו המפתח היחיד להצלת המצב ללא נזק פוליטי ומדיני: מהלך ההיחלצות היחיד שנתניהו מזהה מול הלחץ האמריקאי הוא בחירות מוקדמות. כן, כן – הקדמת הבחירות, אף שנתניהו וסביבתו משדרים מסר הפוך של השאיפה לקיום בחירות במועדן.
הקדמת הבחירות יכולה להצטייר כאופציה מועדפת לא מפני שראש הממשלה מתאהב ברעיון בחירות, אלא מפני שבחירות הן התירוץ הכי יעיל בעולם מול נשיא שמצפה לביצוע: "אני באמצע קמפיין, אין לי מנדט". זה מאפשר לנתניהו לדחות החלטה קשה בלי להפוך אותה לעימות ישיר מול טראמפ. במקום להגיד "לא", הוא אומר "לא עכשיו".
והנה ההברקה הפוליטית: הדרך הכי נקייה להגיע לבחירות בלי שאף שותף קואליציוני יואשם בהפלת הממשלה היא תקציב שלא עובר בקריאה שנייה ושלישית. זה תרחיש כמעט סטרילי: כולם יכולים להגיד "ניסינו", כולם יכולים לגלגל אחריות על סעיפים ועל קווים אדומים, ואף אחד לא צריך להרים יד ולהפיל ממשלה בגלוי. המדינה פשוט נגררת לבחירות. כך אף אחד לא "שבר" את הממשלה - היא פשוט "לא הצליחה להעביר תקציב".
אחרי איראן "יכול להיות הכל", כפי שנאמר בשיחה - ובעיקר: אחרי איראן אפשר גם לקצר לוחות זמנים, לא להיגרר חודשים, ולמצוא את עצמך בקלפי כבר בתחילת יוני, או לכל היותר - בסוף יוני-תחילת יולי.
זה גם מסביר את התפקיד שטראמפ ממלא בקמפיין של נתניהו גם בלי להתכוון - הקמפיינר האפקטיבי ביותר: הנשיא האמריקאי מספק לו לגיטימציה בינלאומית, מסגור רגשי ("בלעדיו ישראל לא הייתה שורדת"), ואפילו תפאורה של מדינאי-על. כשהמפגש מתוזמן לפריים-טיים בישראל, זו לא מקריות - זו הבנה שהקליפים שווים יותר מכל הישג מדיני לא ברור.
גם הרמיזות על "הפתעה בימים הקרובים", ההזמנה למסיבת השנה החדשה והדיבור על ביקור אפשרי בישראל לקבלת פרס ישראל - כל אלה הם חומרים שמזינים סיפור קמפיין. אם הממשלה תיפול, ביקור כזה יכול להפוך לאירוע בחירות לכל דבר.
הבור שהשאיר דרמר
בינתיים, בעוד כולם מתווכחים מה יהיה דה-יורה, קורה דה-פקטו: עבודות שיקום קטנות כבר מתחילות בשקט תחת פיקוח אמריקאי הדוק. זה משתלב עם "חיבוק הדוב" האמריקאי: עסקאות נשק, מטוסים, שדרוגים, הרבה זיקוקים - ולכל זיקוק יש מחיר. נתניהו, כהרגלו, ינסה לקבל את המקסימום ולשלם את המינימום. השאלה היא אם הפעם יאפשרו לו פריסה לתשלומים.
בעבר פתר דרמר לנתניהו שני שלישים מהבעיות מול האמריקאים עוד בשלבי ההכנה, כך שנתניהו היה מגיע ללחוץ את ידו של טראמפ כשהדרך לרוב נסללה והמשוכות לרוב הוסרו. היום יותר דברים מתרחשים על השולחן, ופחות נפתרים לפני כן. זה הופך את נתניהו לתלוי יותר במופע ופחות במנגנון שמיישר את הדרך.
כל זה מחזיר אותנו לאותה אמת פשוטה שמסתתרת מאחורי החיוכים: נתניהו יצא ממאר-א-לאגו עם צ'ק גדול ועם מועד פירעון. השעון מתקתק בדיוק במקום הכי מסוכן מבחינתו: בעזה, מול הבייס, ובין ההבטחה של איראן לחשש מנוכחות טורקית ומבינאום הרצועה. בפוליטיקה הישראלית אוהבים לתאר הכל כדרמה של "יחסים" - מי לחץ, מי כעס, מי חיבק. אבל הדרמה האמיתית היא לוגיסטית: האם יתחילו להיכנס משאיות, האם ייצאו כוחות, האם ייכנסו זרים, והאם יתחיל שיקום כשחמאס עוד עומד.
ברגע שתהיה תנועה של שיקום, המילים ייגמרו והתמונות יתחילו. ונתניהו יודע: תמונות, יותר מהחלטות, מפילות ממשלות. לכן אם הוא מזהה את התמונה הלא נכונה מתקרבת - זו שבה דחפורים בעזה מייצרים כותרת פוליטית בישראל - הוא עשוי לבחור בתמונה הכי ישראלית שיש: פתקים בקלפי.
התרעות פיקוד העורף