עקרונית, נ' היה אמור להיות האחראי על חקירת קטארגייט – הנדנוד הזה שנדבק לנו לנעל ומסרב להשתחרר ממנה. אלא מה? אתמול התברר כי הוא מסר עדות פתוחה במשטרה בפרשה, כך שהוא מנוע מלעסוק בה. לנ' אין ניסיון, אין רזומה, אין קרדיטים. אלה שיש לו, שליליים. לפני כעשור היה בתפקיד במרחב דרום כשמאבטח של השב"כ נהרג בירי דו־צדדי. עד היום, אף אחד לא מבין איך נחלץ מהאירוע הזה ללא פגע.
התקרית נגרמה בגלל חוסר תיאום בין פעילות שב"כ לפעילות צה"ל. נ' אמור היה לאשר את התוכנית המבצעית שבמסגרתה אירע האירוע החמור.
אבל לא אלמן ישראל. מתברר שנ' לא קיבל על עצמו אחריות לתקרית הזו, גם לאחר שנמצא אחראי וגם לאחר שננזף. זה הופך אותו למועמד המושלם לתפקיד, ככל שזה תלוי בנתניהו. הרי הבריחה מאחריות היא תנאי ראשון ודרישת תפקיד בסיסית כשמתגייסים לשירותו של ראש הממשלה הנוכחי.
צריך לחזור ולקרוא את הדברים, וצריך להיזכר שהאומה כולה הייתה אז נתונה במרה שחורה לאחר שהתברר כי שישה מאחינו ואחיותינו, ששרדו בגבורה במנהרות חמאס, נרצחו בדם קר. אבל המסרונים המחליאים האלה לא היו השיא, כי בדיוק בשלב הזה יצא כוח משימה נוסף של לשכת נתניהו ל"מבצע ההשפעה" המפורסם, שבמסגרתו נגנבו מסמכים סודיים ביותר מליבת הסוד של אגף המודיעין, הועברו לאנשי נתניהו, שהעבירו אותם לפרסום בארץ, כדי להטות את תשומת הלב התקשורתית מששת הנרצחים ולייצר שיח שלפיו ההפגנות משרתות את חמאס.
רצה הגורל והצנזורה הצבאית פסלה את הפרסום הזה קטגורית. לא בגלל תוכנו, שהיה לא משמעותי, אלא בגלל הדרך שבאמצעותה השיג צה"ל את המידע. מודיעין יקר ערך ומציאות, שהושג במאמץ רב. הפרסום היה גורם לחמאס להבין את היכולות המודיעיניות ואת החדירה לליבת הסוד שלו, מביא להרס המקורות המודיעיניים, מסכן חיי לוחמים וחטופים ומייצר נזק ביטחוני עצום.
מה עשו בלשכת נתניהו? סללו מסלול עוקף דרך ה"בילד", עיתון מקורב שנתניהו עצמו מקיים עם ראשיו מערכת יחסים אישית רבת־שנים. אין בספר החוקים בישראל עונשים חמורים מספיק למעשה הזה. נתניהו ניצל, כמובן, את האירוע כדי לייצר תיאוריית קונספירציה נוספת, שלפיה המידע המודיעיני הזה שהודלף הוסתר ממנו בכוונה. זה לא מחזיק מים, כי המסמך המסוים הזה היה טיוטה שנכתבה בדרג נמוך, היא לא אמורה לעבור לראש הממשלה, שמזכיר המודיעין שלו יכול להיכנס בעצמו בכל רגע נתון למאגר המודיעין הכללי ולראות הכל.
אבל יש כאן עוד משהו. במקרה של השב"כ, אני נוטה להאמין שלא רק הרתעה הייתה כאן, אלא גם ריסון. לשב"כ יש אמצעים דרקוניים וכוח רב, מהסוג שאין למשטרה. חשוב שהשב"כ יהיה מרוסן. גם במקומות שהחוק לא מרסן את עצמו, הוא צריך לייצר ריסון עצמי. זה נכון, השב"כ לא השתמש בחקירת פלדשטיין באמצעים המשמשים אותו לחקירת טרור. להבנתי, טוב שכך. גם בחקירת יורי הזיקוק לעבר בית נתניהו לא נעשה שימוש באמצעים הללו, אמצעים הנשמרים למקרים של פצצה מתקתקת.
אז נכון, לשכת נתניהו היא פצצת סירחון הרסנית, נגיף של ריקבון שמתפשט בכל הארץ, אבל בדמוקרטיה אסור להתיר שימוש באמצעים מהסוג הזה, אלא למקרים של מאבק בטרור והצלת חיים. הטענה כאילו השב"כ לא חקר לעומק את "פגישת השיבוש" בין פלדשטיין לברוורמן בקומה מינוס 4 בקריה, נכונה. גרסת פלדשטיין בשלב ההוא לא הייתה יציבה מספיק, הוא רצה להיות עד מדינה, אירוע שבו השב"כ לא עוסק, ושוב, כנראה שהופעל שם ריסון על ידי רונן בר. אותו רונן בר שהגברת נתניהו, על פי פרסום קודם בטור הזה, הורתה לפטר כי "הוא לא יפסיק לחקור אותנו", לכאורה.
אז מצד אחד, מאשימים את רונן בר שחיפש את נתניהו, עכשיו מאשימים את השב"כ ששמר על נתניהו, ואני חושב שהמקרה פשוט בהרבה: השב"כ וראש השב"כ ניסו להיות ענייניים. העברת רשימת נחקרים במערך ביטחון המידע לגורמים פוליטיים כמו ברוורמן, היא עבירה פלילית חמורה שצריכה להיחקר על ידי המשטרה. אבל זו אינה עבירה ביטחונית מעולמות שמירת הסוד, כמו ההדלפה ל"בילד".
השבוע הוא נשא באוזניי, וגם בערב לעיני צופיו, נאום הסתה מופתי שהשורה התחתונה שלו שלא צריך נשים בצה"ל. צריך להוציא את הנשים מצה"ל. צבא צריך להיות גברי. מקומן של הנשים אינו על מדים. זה פוגע בערכים יהודיים, זה פוגע בלוחמים דתיים וגולת הכותרת: זה מחליש את הצבא. צבא עם נשים זה צבא תבוסתני, "פרוגרסיבי", צבא של תבוסות ומפלות. צבא על טהרת הגברים הוא צבא מנצח, עטור תהילה, צבא של הישגים וגיבורים.
למה הייתי צריך לפתוח עם הנושא הזה? כי הוא חשוב יותר מכל השאר. הוא מבהיר על מה אנחנו נאבקים. לא ימין מול שמאל. זה נגמר מזמן. ברוב הנושאים הביטחוניים יש כמעט קונצנזוס: כולם רוצים שהמשטר באיראן ייפול, כולם רוצים לפרק את חיזבאללה מנשקו, כולם רוצים לפרק את חמאס מנשקו (בואו נתעלם לרגע מ"הניצחון המוחלט" שלא הושג בעזה), רוב גדול לא מאמינים במו"מ מדיני או בפתרון שתי המדינות במצב הנוכחי, עד שלא יוכח שיש לזה פרטנר בצד השני (גם בצד שלנו אין, אגב).
העימות הוא בין הדמוקרטים־ליברלים, לבין השמרנים־משיחיים. בין אלה שרוצים להחזיר אותנו לימי הביניים, לעטוף את הנשים בבורקות וצ'אדור, לגרש אותן קודם מהצבא, אחר כך מהאקדמיה, אחר כך מהעבודה ואחר כך מהזירה הציבורית והפוליטיקה – לבין אלה שמאמינים בשוויון זכויות, בנאורות, בערכים שעליהם הוקמה המדינה הזו, במצוינות שהקנתה לנו את הניצחונות הכי גדולים שלנו.
באותה נשימה שבה הינון מגלים מפארים ומהללים את האיראנים המפגינים ברחובות ונקטלים בהמוניהם על ידי המשטר, הם מגדפים את ה"קפלניסטים", את הליברלים, את השמאלנים, את שוחרי הדמוקרטיה הליברלית. הם עושים את זה בלי להבין את הפרדוקס. הם עושים את זה בלי להבין שהמפגינים באיראן הם קפלניסטים. קפלניסטים פרסים על מלא.
הרי על מה נאבקים ההמונים באיראן? בדיוק על זה. הגל הקודם של המחאה באיראן, בשנת 2022, נקרא "מחאת הצ'אדור". אחת המפגינות, מהסא אמיני, נרצחה על ידי אנשי המשטר כשהסירה את הצ'אדור ונופפה בו ברחוב בטהרן. ניצניה של המחאה הזו החלו ב־2017 במה שנקרא "הנערה מרחוב אנקלאב", שסימלה את ההתנגדות של הנשים האיראניות לכיסוי הראש שהוא חובה באיראן ולהדרתן מהמרחב הציבורי. יש שם באיראן "משטרת מוסר" שמסתובבת ברחובות ואוכפת את הגזירות הללו.
על זה הם נאבקים, ההמונים באיראן. הם שורפים מסגדים. הם שורפים את הצ'אדור והחיג'אב. הנשים מובילות את זה. הן רוצות חופש, שוויון, חירות. כמו במערב. הם רוצים לנפץ את מדינת ההלכה השרעית, מיסודו של חומייני, ולחזור לימי השאה, אז היה אפילו איסור על צ'אדור וסממנים מסוגו. ומה קורה כאן, אצלנו? הפוך. זה מה שקורה כאן. עשרות חיילים עוזבים טקס בצה"ל בגלל "שירת נשים", וינון מגל מטיף, בקול גדול, לגירוש הנשים מהצבא.
לא, אני לא משווה את האסלאם השיעי הקיצוני ליהדות שלנו. הדת שלנו, בתצורתה המקורית, המתונה והמחבקת, היא דת יפהפייה שהנחילה לאנושות כולה חלק נכבד מערכיה. אני מכבד את הלוחמים שיוצאים מטקס צבאי בגלל "שירת נשים". חבל שהם מכבדים פחות את החיילות, אבל זו כבר הבעיה שלהם. אני מודאג מהתופעה. הרי האירוע הזה מקצין כל הזמן. ההפרדה בין בנים לבנות בבני עקיבא הייתה מתרחשת פעם בשנות העשרה המאוחרות, אחר כך המוקדמות, עוד מעט יפרידו אותם כבר ברחם אמם. וזה מתפשט לכל עבר.
מה שמדאיג אותי הוא המאמץ להחזיר אותנו לנחשלות, להסתגרות, לכל מה שמאפיין משטרים דתיים, דכאנים ודיקטטוריים ברחבי העולם. מספיק רק להעיף מבט חטוף כדי להבין שמי שמנצחים הם הנאורים. ישראל ניצחה עד היום, כנגד כל הסיכויים, את כל אויביה, כי היא דמוקרטיה נאורה, כי הנשים שלנו הן חלק מאיתנו, כי גם בפלמ"ח ובמחתרות היו לוחמות מופלאות שחירפו את נפשן, מחנה סנש דרומה, צפונה, ימה וקדמה.
צה"ל של היום עמוס לוחמות וחיילות. בשנה האחרונה התגייסו לתפקידי לחימה 4,500 בנות. כ־17% מכוח הלחימה של צה"ל היום מורכב מנשים. הצבא עצמו מכיל כ־40% נשים. ולא הכל לחימה. יחידת המודיעין 8200, שאחראית לחלק ניכר מהמודיעין המטורף שהביא לנו את כל ההישגים בלבנון, מול חיזבאללה, איראן וסוריה – עיקרה נשים. הן מבריקות, הן חכמות, הן מסורות והן מביאות תוצאות. כך בשאר החילות. ועל כל זה, הקנאים מוכנים לוותר. אין להם בעיה. הם יושבים באולפנים ומלהגים. באותה נשימה, הם גם מוכנים לפטור משירות את החרדים. אז מי ישרת בצה"ל? מי יגן עלינו? זה לא עניינם. ביבי יגן עלינו, כפי שהגן עלינו ב־7 באוקטובר. השם ירחם, כפי שריחם על 2,000 מאיתנו באותה שבת ארורה, ואחריה.
בני גנץ יצא השבוע למהלך נואש, אולי האחרון בקריירה הפוליטית שלו. פוליטית, המהלך הזה מבוסס על הנחות עבודה אמיתיות. יש בקרב מאוכזבי נתניהו סנטימנט שמאס בשסע, בחרמות, בקטטה הפנימית המדממת. בשיא השפל של נתניהו, בחודשים הראשונים אחרי טבח 7 באוקטובר, הקואליציה שלו ירדה מ־64 מנדטים ל־44 מנדטים. מאז, חלק מהמנדטים האלה חזרו (בסביבות 6־7). חלק לא. המסקנה היא שיש בצד של נתניהו 20 מנדטים פריכים. כאלה שלא בטוח שיצביעו עבורו גם בפעם הבאה. כאלה שלא אוהבים שמחרימים את נתניהו, לא אוהבים שמבטלים את נתניהו, לא אוהבים שמשמיצים את נתניהו, אבל כן מבינים שהגיע הזמן להחליף את נתניהו.
צריך לבוא אליהם בראש אחר, ברוח אחרת. גנץ מכוון אליהם. הוא יודע שיתקשה מאוד לקבל ולו קול אחד מהצד שבחר בו, הצד שהאמין בו, הצד שהתאכזב ממנו. אז הוא הולך לצד השני, ואנשיו לוחשים לנו בפינה שזו הדרך היחידה לנצח את נתניהו. להביא ממנו 3־4 מנדטים. ואת זה רק בני יכול לעשות.
נו, טוב. כבר שמענו את ההבטחה הזו כמה פעמים בעבר. כך היה כשקמה כחול לבן, עד שגנץ פירק אותה והקים עם נתניהו את ממשלת החילופים מנוחתה בגיהינום. שמענו את זה גם כשהוקמה המחנה הממלכתי, עד שגנץ פירק גם אותה, נכנס פעם שנייה לממשלת נתניהו (קבינט המלחמה) והושיט לו עזרה ראשונה וחוסם עורקים פעם נוספת. בכדורגל יש מושג שלפיו "הטבלה אינה משקרת". בני גנץ פרץ לחיינו כדי להפיל את נתניהו. מה שיצא לו לעשות, זה להציל את נתניהו. פעמיים. גילוי נאות: בשתי הפעמים הללו תמכתי במהלך הזה. תמכתי מחוסר ברירה, תמכתי במיאוס, תמכתי בשביל המדינה. אבל זה לא הסתייע.
כתב ההגנה: אין לי בדל של ספק שכשהחליט להיכנס לממשלת החילופים הראשונה, תוך פירוק יש עתיד, גנץ חשב על טובת המדינה. אין לי ספק שכשנכנס (יחד עם איזנקוט וסער) לקבינט המלחמה ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר, בני גנץ חשב על טובת המדינה. בני גנץ הוא פטריוט ישראלי מהסוג הישן. הבעיה היא שזה סוג שמיצה את עצמו. הוא לא עבר עדכון תוכנה.
הבעיה שלי עם גנץ היא שאף שבשתי הפעמים האלה הוא נחל אכזבה, אף שבשתי הפעמים האלה הוא נבגד על ידי נתניהו, רומה על ידי נתניהו והושם ללעג וקלס על ידי נתניהו, הוא חוזר למקום הפשע בפעם השלישית. זו הבעיה שלי עם גנץ.
לפני הקמת ממשלת החילופים הזהירו אותו שביבי יפר את ההסכם בדקה הראשונה. אמרו לו שביבי ימצא דרך, ימצא שיטה, ימצא חרך לתקוע דרכו את הסכין. כשעלתה האופציה המופרעת שנתניהו ישאיר את ישראל בלי תקציב, גנץ לא האמין. נו, באמת, אמר למי שאמר, אתם חושבים שתוך כדי הקורונה הוא יעז לעשות דבר כזה?הוא העז. ואז גנץ עשה את מה שעשה, פעם נוספת.
לא ניכנס כאן להסכמים שהפר בדרך. להבטחה לאשכנזי שיהיה בכל מקרה שר הביטחון, שהופרה. להבטחה לסער שיהיה תהליך של שילוב מפלגתו במחנה הממלכתי, שהופרה (זה לא מפחית גרם מהעריקה המחרידה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית שביצע סער). להבטחה לגדי איזנקוט להנהיג דמוקרטיזציה בכחול לבן ובחירות אמיתיות לראשות התנועה, שהופרה.
הבעיה היא הטיימינג. דקה לפני המאני טיים של כל הזמנים, כשהליכוד של נתניהו הפכה לסניף פרוע במיוחד של "כהנא חי", כששרים בכירים וראשי קואליציה קוראים לא לציית לבג"ץ, מבזים את נשיא בית המשפט העליון וממשיכים במתקפה פראית וארסית על הדמוקרטיה, כשמכונת הרעל של נתניהו מטנפת את כל מוסדות המדינה והוא מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית, וכשממשלתו מקמבנת חוק השתמטות כשלצה"ל חסרים 12 אלף חיילים – מגיע גנץ ותוקע מקל בגלגלי מחנה השינוי בזמן ההמראה, שהוא כידוע הקריטי ביותר להצלחת הטיסה כולה.
זאת, אף על פי שהסנטימנט שגנץ מייצג בקמפיין החדש שלו, אכן קיים בשטח. זאת, אף שגם אני חושב שאחרי הבחירות הבאות, אם אף גוש לא ישיג רוב, צריך לשקול ממשלה רחבה. זה תמיד יהיה עדיף על הממשלה הנוכחית. כל דבר עדיף על הממשלה הנוכחית. אני מעולם לא הקדשתי תשומת לב וחשיבות להבטחותיהם של פוליטיקאים עם מי יישבו ועם מי לא ערב בחירות. ההבטחות האלה מופרות על ידי כולם, תמיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל. זו שגרה.
הבעיה היא שאנחנו לא בקמפיין רגיל. אין כאן בחירות. יש כאן מאבק אדירים היסטורי בין שני גושים. גוש ציוני, דמוקרטי וליברלי, נאמן לערכי מגילת העצמאות ולערכים שהנהיגו האבות המייסדים. מולו יש גוש אנטי־דמוקרטי, חלקו אנטי־ציוני, שמטיף למשיחיות, פאשיזם, מדינת הלכה והרס הדמוקרטיה.
תקשיבו לינון מגל. עכשיו הוא רוצה לגרש את הנשים מצה"ל. כן כן. צה"ל, הוא אומר, צריך להיות צבא גברי. בזמן שבאיראן ההמונים נקטלים על ידי שלטון על המאבק הזה, של שוויון לנשים, הביביזם מנסה לגרור אותנו למחוזות האלה, של איסור על שירת נשים. ועם הגוש הזה, גנץ מנסה לעשות עסקים.
זה לא ימין מול שמאל. זה ליברלים דמוקרטים מול תומכי דיקטטורה והרס הדמוקרטיה. וברגע האמת, דקה לפני שהולכים לקלפי, בני גנץ מוציא את עצמו מהגוש שבו נולד ופעל, שבו נבחר ונשאר, ומושיט יד לצד השני. זו אינה הדרך וזה לא הזמן, בני. עוד לא מאוחר. כל מה שהיית צריך לעשות זה למחול על כבודך, להתחלף עם גדי איזנקוט ולהמשיך עם כחול לבן עד שנוכל להניף שוב, בגאווה, את דגל הכחול־לבן שהניפו אבותינו.
התרעות פיקוד העורף