אבל זה לא הכל. אייכלר, כידוע, הוא חרדי. אין לו טלוויזיה בבית. אין לו אינטרנט. אין לו סמארטפון. מה לו ולתקשורת? די בכל זה כדי להפוך את המינוי שלו, בממשלת 40 הבטלנים, לתועבה. אלא שהתועבה הזו באה לעולם כדי לאפשר תועבה אחרת, מתועבת אף ממנה: התרגיל פשוט: אייכלר נמנה עם פלג חרדי שמתנגד לחוק ההשתמטות. הוא אמור להתפטר מהכנסת מתוך הסדר חרדי פנימי, אבל הוא מסרב. מינויו לתפקיד סגן שר יאפשר לו להתפטר על פי החוק הנורווגי, אבל להישאר סמוך על שולחנו של משלם המיסים. במקומו ייכנס לכנסת ח"כ חרדי אחר, מפלג אחר, שיצביע בעד חוק ההשתמטות. כך יכשיר נתניהו את השרץ. פירמידה של תועבות, זו על גבי זו, שנועדה להנציח את המצב הקיים, לאפשר לחרדים להמשיך להשתמט ולאפשר לממשלה הפוסט־ציונית שלנו להמשיך להכביד את הנטל על המשרתים. חיילי הסדיר והמילואים.
ובכן, להלן נבואה: ביסמוט יצוץ מתישהו. היום, מחר, מחרתיים. הוא יעשה את זה בערוץ ביביסטי כלשהו, כדי להימנע משאלות קשות. והוא יחזור על משנתו המוכתבת. למה? כי הוא יכול. כי הם נושאים את השקר בגאון. כי הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, מה שלא התאפשר למאות רבות של לוחמים שנפלו במלחמה האחרונה ולאלפים רבים של פצועים. הוא לוטש עין לתפקיד דיפלומטי בכיר, אולי ביפן. והמדינה? המדינה תכיל את זה.
הישענות על סקרים לקראת מהלכים פוליטיים יכולה להיות חרב פיפיות. בסוף אתה נשאר עם הסקר, בלי המנדטים. בתי הקברות הפוליטיים מלאים באלה שהיו מצוידים בסקרי עומק. במקרה של איזנקוט, יש לי הרגשה שהדברים מעוגנים קצת יותר. החשש שנוכחותו של לפיד תפריע לסופר־פארטי (מגה־מפלגה) הזו להביא קולות מימין קיים, אבל את הקולות מימין יכול להביא ליברמן. כנ"ל, רק להפך, עם הקולות משמאל. בשביל זה יש את יאיר גולן. כל השאר מוזמנים להצטרף למפלגה שיש בה לא מעט כוחות מנוסים, שניים מהם היו ראשי ממשלה, אחד היה גם שר ביטחון, השני שר אוצר, השלישי רמטכ"ל. נותרה פתוחה רק שאלה פעוטה אחת: מי יהיה במקום הראשון?
יותר מפעם אחת ניסיתי להבין מה המכניזם שגורם לאלמוג כהן להפוך את אחיו, לוחמים עזי נפש לא פחות ממנו, לבוגדים. למה הוא לא סופר עד 10 לפני שהוא מטיח האשמות ומפזר רמיזות שההגדרה מכוערות מחמיאה להן. מה, לדעתו, יכול להיות המניע של יאיר גולן, שעזב הכל וירד להילחם בדרום ב־7 באוקטובר, להפעיל מרגל בפיקוד הדרום? מה יכול לגרום למאות ואלפי הלוחמים מאחים לנשק לרצות להחדיר סוכן זר לתוך חמ"ל הפיקוד? האם מישהו מהם עובד עם חמאס? הרי כולם קפצו לתוך האש ב־7 באוקטובר. הרי כולנו נלחמים כאן ביחד. הרי כולנו מאוימים בידי אותם אויבים, נשחטים על ידי אותם צוררים, מצטופפים על סיפונה של אותה ספינה, שמיטלטלת על אותם מים סוערים.
מה הופך אדם מן היישוב ליצרן קונספירציות מחרידות, שלא לומר מחליאות, שכל קשר בינן לבין מציאות כלשהי, היגיון כלשהו, מקרי בהחלט? אין לי תשובה. אני לא יודע מה נורא יותר: אם אלמוג כהן האמין, ולו לרגע, שהוא הולך לצוד מרגלים לטובת חמאס בתוכנו, או שמישהו השתלט על נשמתו המיוסרת וגרם לו להאמין בזה. כהן סובל מפוסט־טראומה, בעקבות לחימתו ב־7 באוקטובר. הסיפור הזה ידוע ומוכר לכולם. נותר לי רק לקוות שמה שעולל סביב "פרשת המרגל" יסייע איכשהו להחלמתו. נשאיר פתוחה את השאלה מה לגבי החלמתנו.
בינו לבין אל"ם אבני הייתה היכרות מוקדמת. כשאבני היה מ"פ עורב צנחנים, שמואלביץ' היה חייל שלו. כשראה את שמואלביץ', אבני שמח. "באתי לעזור", אמר לו שמואלביץ'. אבני נתן לו, במקום, כתב הסמכה לקמב"ץ בחמ"ל. בחתימתו ואישורו המפורשים. בתאריך 9 באוקטובר. "סרן שמואלביץ' ימונה לקמב"ץ למשימות ומבצעים מיוחדים", נכתב שם.
עד כמה שזה מצחיק, או מגוחך, שמואלביץ' עבד שם קשה. בשלב מסוים, היה לו רעיון, שאותו חלק עם אל"ם אבני: לפתוח בחמ"ל תא מ"מ, של מבצעים מיוחדים, שירכז את המבצעים מהסוג הזה בפיקוד כולו. אבני התלהב ונתן לו כתב מינוי משודרג, שכלל גם סמכות "לגייס ולחייל למילואים קצינים ולוחמים מכל יחידה שהיא, וכן להשתמש בכל יכולת נדרשת על מנת לבצע את המשימה". וכך מונה אסף שמואלביץ' למפקד תא המ"מ בפיקוד הדרום, כדת וכדין, בחתימתו של קצין האג"ם הפיקודי אבני.
תאמינו או לא, שמואלביץ' לא זלזל בתפקיד. להפך. הוא גייס אנשים! אחד מהם טייס, האחרים בוגרי יחידות מסווגות. הוא פנה לעמותת הבוגרים של היחידות המסווגות וחיפש שם מתנדבים. הוא רצה להקים צוות שיתעסק בפתרונות טכנולוגיים ומבצעיים לפעולות שהחלו להתגבש בפיקוד, בימים שבהם הושלם "ניקוי" העוטף וצה"ל החל להסדיר מחדש את נשימתו ותפקודו בשטח. "יש לו נשמה של יזם, הוא מקורי ופעיל, הוא באמת חשב שהוא מייצר כאן משהו", אמר לי בשבוע שעבר מישהו שמכיר מקרוב את שמואלביץ'.
זה לא מנקה את שמואלביץ'. הוא תיעד כמעט כל מה שעשה וכל מידע שעבר דרכו בשמונת הימים שבהם שהה בחמ"ל. הוא כתב במחברת, הוא צילם, הוא אסף וצבר. בשלב הזה הוא נחשף ונעצר, ומכאן מתחיל המסע הקפקאי באמת. השב"כ הוזעק לנהל את החקירה. שבוע אחרי 7 באוקטובר, המדינה בהלם, השב"כ על הקרשים, כולם בטראומה. שמואלביץ' נראה פתאום כמו הפרס הגדול. השב"כ לא ידע בשלב ההוא את העובדות, שלפיהן שמואלביץ' אכן חויל על ידי קצין האג"ם הפיקודי. הם יצאו מנקודת הנחה שמדובר במרגל מסוכן.
הוא נחקר ב"חקירת צורך", משל היה פצצה מתקתקת שעומדת לייצר פיגוע. על פי בני משפחתו, הוא עונה קשות. הוא לא ראה עורך דין במשך עשרה ימים. אבל גם כל האמצעים האלה לא הצליחו לייצר סיפור שלא קיים. אחרי עשרה ימים היה כבר ברור שמדובר, בעיקר, בבחור מסכן. שאין כאן הפעלה של איראן או חמאס. שיש כאן עבריין, אבל לא מרגל. שיש כאן מישהו שאסף חומרים סודיים בלי שהיה מורשה לכך, אבל לא מסר אותם לאף אחד. בסוף החקירה הקשה הוא עבר גם בדיקת פוליגרף, בהצלחה. התיק הוחזר, אחר כבוד, למשטרה. לא זלג שום חומר סודי לאף גורם זר או לא מורשה.
כתב האישום הוגש תוך שבועיים. מהירות שיא. הוא כלל סעיפים שונים: כניסה לבסיס צבאי ללא רשות (מעניין למה עד היום אלמוג כהן לא נאשם בעבירה דומה, אחרי הפריצה ההיא לבסיס שדה תימן), מרמה, ריגול חמור, העברת ידיעה סודית. הסעיף הזה, של העברת ידיעה סודית, נשען על שלושה מקרים שבהם העביר שמואלביץ' מידע, אבל לא לידי גורמים זרים או עוינים, אלא לידי קצינים בעלי סיווג ביטחוני ששירתו שם סביבו.
זה עלוב, אבל זה מה שיש. בימים כתיקונם, הפרקליטות אמורה לקבל את ההחלטה העניינית. אבל הימים אינה כתיקונם, אלא כקלקולם וצווחתם. אז נשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה במגרש של השופטים. אין מי שיניח סולם ויאפשר לפרקליטות לרדת מהעץ הגבוה. מה שכן, הם הורידו את הסיפא של סעיף הריגול החמור, ומחקו את "במטרה לפגוע בביטחון המדינה". כי לא הייתה מטרה כזאת.
בר הדגיש כי תוך עשרה ימים השב"כ הבהיר שלא מדובר בפרשת ריגול ולא זלג מידע חסוי החוצה. הוא דיבר אל הקיר. ישיבות קבינט שאמורות היו לעסוק במיגור חמאס או ההשפעה הקטארית, עסקו בקשקוש הזה. כרגע, המצב כזה: יש תמימות דעים ששמואלביץ' לא פעל בשביל בצע כסף או טובת הנאה, וגם אין מניע אידיאולוגי לפעילותו. זה כנראה יותר בתחום הנפשי. העובדה שהשם של יאיר גולן היה כתוב במחברתו, נבדקה ביסודיות. הם לא הכירו ולא היה ביניהם שום קשר מיוחד. היו כתובים שם עוד שמות רבים, אבל רק יאיר גולן עומד בראש מפלגת שמאל. גם העובדה שאת הטרמפ לפיקוד הדרום קיבל מקצין ששייך לאחים לנשק נבדקה ונשלל קשר כלשהו.
שמואלביץ' יכול לצאת מהאירוע הזה על סעיף נפשי. הוא נבדק בזמן אמת ונמצא לא כשיר בתקופה שבה בוצעה העבירה. יחד עם זאת, הוא כן כשיר לעמוד לדין עכשיו. הוא יכול להשתמש בעובדה שלא היה כשיר בזמן העבירה ולצאת, כאמור, על סעיף נפשי. הוא מתעקש להיאבק על שמו ועל חפותו, או לפחות על חומרת אשמתו. הוא נמצא במרכז בריאות הנפש של השב"ס ומקבל יחס של מרגל מסוכן. הוא כבר עבר תקיפות, נשברו לו צלעות, היחס אליו נוראי. אבל הוא מתעקש. לתפיסתו, הוא לא מרגל. אני חושב שגם לתפיסתי.
אחרי שירותו הצבאי הארוך, שמואלביץ' למד משפטים וראיית חשבון באוניברסיטה העברית ואף סיים התמחות. הוא החל לעבוד כמתרגל באוניברסיטה (כי היה סטודנט מצטיין) והחל להתעמק בסוגיית הפליטים מאוקראינה. נפשו לא פוענחה, עדיין. שלא בטובתו, הפך לפיון של מכונה אכזרית שמטרתה אחת: להמשיך לקרוע אותנו מבפנים, תוך כדי הסטת האשמה לכל עבר, למעט העבר הנכון.
במסע הזה הוא לא בוחל בכלום והורס בשיטתיות ובהתמדה את כל המוסדות שהקימו כאן האבות המייסדים, תוך שהוא פוגע קשות במערכת האיזונים והבלמים, במשטר הדמוקרטי, בשומרי הסף, באמון שהציבור רוחש למוסדות החשובים ובמסגרת הכוללת שהופכת אותנו לעם אחד ומדינה אחת". ואם כבר מדברים על המשפט, הרי שהוא המשיך להתגלגל בעצלתיים גם השבוע, והנאשם המשיך להיתפס באין־ספור סתירות, ניגודים וגרסאות סותרות. כמו כן, לא מעט מהעדים שסיפרו בחקירות המשטרה על השליטה האבסולוטית של משפחת נתניהו באתר וואלה, החלו לסייג את הדברים, לנסות לייפייף אותם או להתחמק כשהגיעו לדוכן העדים. קוראים לזה שיטת פילבר, אם כי אני מתקשה להאמין שלכל העדים הללו יימצא סידור נוח כסוקרים של הליכוד.
התרעות פיקוד העורף