נתניהו נהנה אז מתשואות שקיבל מהמרכז־שמאל, על זה שהוא נוקט זהירות ולא ממהר להיכנס לעזה. "הבעיה של ביבי", כתבתי, "שהאנשים שמריעים לו עכשיו, לא יצביעו עבורו. אלה האנשים של יאיר, של בוז'י, של ציפי, של זהבה. אלה שאמורים להצביע עבורו, חמים עליו אש עכשיו. הבייס שלו מתכרסם. שני חברים עומדים עכשיו ונאבקים על נתחי הבשר הפנויים הללו. ליברמן מימין, בנט מעוד יותר ימין. נתניהו תקוע באמצע, אובד עצות. לציבור מספרים אנשיו שהוא מבליג ונוהג באיפוק בגלל השיקולים הכוללים, בגלל הנושא הבינלאומי, הסיכונים, חוסר התוחלת, וכו' וכו'. זה לא מדויק. נתניהו, ביום טוב, יכול להפריך בעצמו את כל הטיעונים הללו. הוא מבליג כי הוא מפחד. לא, לא מהאמריקאים ולא מהאירופים ולא מהסינים ולא מהשמאל. הוא מפחד פחד פשוט, פחד רגיל כזה, פחד של פחדנים. כדי להיכנס בכל העוצמה במי שהופך את ישראל לסמרטוט רצפה ולוקח מיליוני אזרחים כבני ערובה, צריך אישיות אחרת מזו של נתניהו. אישיות של מעשים, לא דיבורים".
ב־21 ביולי 2014, קצת אחרי תחילתו של המבצע, הכותרת הייתה "סימני צליעה". יום קודם אירע אסון הנגמ"ש בשג'אעייה, כששישה גולנצ'יקים נפלו ואחד, אורון שאול, נחטף. הנה מה שכתבתי: "יום קשה עבר אתמול על גולני, על צה"ל, על מדינת ישראל, על הלב הדואג של כולנו...יום שבו צריך לחשוק שפתיים, למחות דמעה ולהמשיך. לא להתרגש מה'טבח בשג'אעייה', כי זה טבח שחמאס ערך באזרחיו. נקודה. לא להתרגש מאיומי חמאס הנמשכים. לא למצמץ, לא להתלבט ולא להתחבט, אלא להמשיך הלאה, כי אין לנו דרך אחרת, אין לנו אפשרות אחרת. מי שלא יודע לנצח במלחמה כזו, אין לו זכות קיום בשכונה שלנו". לחצו כאן לאייטם
התרעות פיקוד העורף