למי שפספס: ב־15 באוקטובר, יום ראשון, שמונה ימים אחרי הטבח, בא עמית לסיור במרכז הלוגיסטי שה"אחים" הקימו באקספו של תל אביב. גם אני הייתי שם, כמה ימים אחריו. לאחר הסיור, הוא צייץ ציוץ ארוך, רהוט, מפורט ונרגש על מה שראה. "אני חוזר עכשיו נפעם ממוקד העשייה הציונית מהגדולים במדינה כרגע: המרכז של 'אחים לנשק' בגני התערוכה. באולם אחד למידת מכונה שמזהה חטופים לפי צבע המכנס בסרטונים, בחניון מרכז לוגיסטי עצום שממיין תרומות עד רמת סוג השמפו ומשגר למי שצריך באמצעות מחשב". וכן הלאה. עמית תיאר את כל האולמות, את כל המרכזים, את הכמות הבלתי נתפסת של פעילים שעזבו הכל ובאו להציל את המדינה. את 2,000 המשפחות שחולצו מהעוטף על ידי פעילי "אחים לנשק", שהתגייסו בהמוניהם לכל משימה: חילוץ משפחות, רכישת אפודים קרמיים והטסתם ארצה מסביב לעולם, השגת ציוד לחימה בסיסי שהיה חסר בימ"חים, טיפול במשפחות, מה שצריך.
שאלתי אותו השבוע מה השתנה מאז אותו ציוץ? מה הפך את ההתלהבות האותנטית שלו למשטמה רושפת, משל "אחים לנשק" היו, לפחות, האחים המוסלמים? הרי ה"סרבנות" שעמית סגל מייחס לאחים, אירעה עוד קודם. ב־15 באוקטובר, כשצייץ מה שצייץ, הכל היה כבר ידוע והכל היה כבר מאחורינו. היינו בתוך האש, מוכי האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות מאז השואה. אז מה הצית אותו פתאום בימים אלה?
להפתעתי, הוא השיב ש"הם לא התנצלו עדיין".
התרעות פיקוד העורף